מכון טמיר לפסיכותרפיה
גילנות (Ageism)
ומגיפת הקורונה:
הכתובת על הקיר
מה נוכל ללמוד מהפסיכולוגיה של קבוצות גדולות על הסכנות של הפנדמיה הראשונה שאנו חווים בימי חיינו?
כולנו תקווה וציפייה שוירוס הקורונה ידעך בקרוב, אבל אם תימשך מדיניות המניעה הרדיקלית בה נוקטות ממשלות העולם, בגיבוי ארגון הבריאות העולמי, יתכן שהשלכות הקורונה על חיינו יסלימו בשבועות ובחודשים הבאים ושהתוצאות העיקריות תתבטאנה בפגיעה אנושה בכלכלה, כלומר בכיסים של כולנו.
גילנות
גילנות (Ageism) היא דעה קדומה שיוצרת אפליה על רקע גיל.
בסרט Wild in the Streets, שעלה לאקרנים ב-1968 והפך לקאלט בתרבות האמריקאית של שנות ה-70, מוצעת עלילת בלהות, במסגרתה נשלחים כל תושבי ארה״ב מעל גיל 35 למחנות לחינוך מחדש, בעוד שהצעירים לוקחים לידיהם את השלטון במהלך דמוקרטי, באמצעות שינוי החוקה הפדרלית.
במקרה או שלא, בדיוק שנה לאחר עליית הסרט לאקרנים והסערה העצומה שהוא עורר, ניסח הגרונטולוג והפסיכיאטר האמריקאי רוברט באטלר את המושג גילנות, Ageism, אותה הגדיר כדעה קדומה כלפי בני אדם, בהתבסס בלעדית על גילם.
המציאות לימדה אותנו לאורך העשורים שחלפו מאז, שאותה דעה קדומה פוגעת באוכלוסיית המבוגרים, בעוד ערכם הנתפס של העלומים משתבח עם השנים.
סופו של הסרט (ספוילר לגיטימי אחרי למעלה מ-50 שנה...) במהפכה חדשה בה משתלטים בני נוער על האומה, ומי שהיו קודם המורדים נידונים בעצמם לחינוך מחודש.
ההמונים לא מתים, הם רק מתחלפים.
למה גילנות ולמה עכשיו?
קבוצות אנושיות גדולות נוטות להיווצר, להתגבש ולהתלכד בצורה המהירה ביותר כאשר חבריה מגדירים לעצמם בספונטניות סכנה נתפסת, תהא זו אמיתית או דימיונית.
מכיוון שמשרדי הבריאות בכל העולם כופים על הציבור הנחיות שבולמות את התנועה הספונטנית של המשק ומכיוון שצעדים חיוניים אלו נועדו למנוע תחלואה בקרב אוכלוסיה פגיעה יותר (בעיקר גברים ונשים מעל גיל 70), ניתן לחזות תרחיש מזעזע, שאינו בדיוני כלל וכלל, בו תופנה אצבע מאשימה כלפי מי שגורם לכאורה להחמרה ולהנצחה של המצב.
וכך, בקוטב האחר של ׳ספקטרום הסולידריות׳ עלולה לקרוס הדיאלקטיקה, עלולות לצוף שלל האשמות כלפי קשישים ובני הגיל השלישי.
איך יתגלגל כדור השלג?
מבחינה קבוצתית, תחילתו של תרחיש הבלהות של אפליה כלפי קשישים במשבר הויראלי, בפיצול דיכוטומי גלובלי, בלתי פורמלי, בין שתי קבוצות באוכלוסיה:
מחד, הקהלים שפגיעים להחמרת המצב הבריאותי ומאידך, מי שאינם בסיכון לתמותה בעקבות הידבקות בוירוס. באמצעות פיצול כזה עלולות להיווצר שתי קבוצות מובחנות, עם פסיכודינמיקה של ״אנחנו והם״, לצד רציונל מעוות שינוסח על ידי חברי קבוצת הבריאים -
״אנחנו יכולים להידבק; שהם ייכנסו לבידוד״.
אחרי הפיצול תופיע השלכה של התכנים השליליים כלפי הקבוצה הפגיעה, שהרי ״הם״ אינם עובדים, ״אנחנו״ אלה שמממנים עבורם את קצבאות הביטוח הלאומי והפערים בינינו לבינם מהותיים ולכן מתסכלים ומכעיסים.
אחרי ההשלכה נפגוש מנגנון הגנה קבוצתי רב עצמה של אידאליזציה ודה-אבולואציה, יחד עם סאב-טייפינג, אד הוק, ממוקד וייחודי:
״יש לי סבא או סבתא שאני אוהב, אבל שנאת הקשישים אינה חלה עליהם. הם, כמו מתי מעט אחרים, בסך הכל דוגמאות יוצאות מן הכלל של מציאות אמיתית ומוכחת...״.
ההיסטוריה מלמדת שבעיתות חסך קיומי, כולנו נוטים להתחבר לאינסטינקט העדרי הבסיסי.
די לנו לראות את המדפים הריקים ברשתות השיווק כדי להבין, ולו לרגע, את כוחה הפלאי של פסיכולוגיית ההמון.
לא במקרה מדברים בתקשורת על ההזדמנות לסולידריות חברתית כלפי קבוצות פגיעות. זו הצהרת כוונות לא מודעת של החזקים, הצעירים והבריאים יותר, כלפי מי שלכאורה מושכים בזנבו של אורגניזם כלכלי מסתער.
חשוב שנהיה ערים לרבדים הפרימיטיביים שלנו, ויפה שעה אחת קודם.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
1 באפריל 2022
