מכון טמיר לפסיכותרפיה
אפקט הקונצנזוס השגוי הוא הטיה קוגניטיבית הגורמת לאנשים להערכת-יתר של המידה בה הם חולקים עם אחרים את אמונותיהם, ערכיהם, תכונותיהם והתנהגויותיהם.
ביסודו, פירוש הדבר הוא האמונה שאחרים חושבים ופועלים כמונו, אפילו כאשר זה אינו המקרה.
סרטון יפה של NN/b מסביר את האפקט
בשפה של מתכנתים שעסוקים באופטימיזציה
של חווית המשתמש באתרי אינטרנט:
קונצנזוס שגוי גורם לקיצוניים יותר להניח בשוגג שרוב האוכלוסיה חולקת את אותן השקפות פוליטיות בהן הם מחזיקים, למרות שבפועל רוב בני האדם מתנגדים לעמדותיהם. רואים את זה בימין, רואים את זה בשמאל, בישראל ובעולם כולו. אנחנו חיה קבוצתית, הרבה יותר ממה שאנחנו מאמינים.
אז האפקט פועל חזק במיוחד במצבים קבוצתיים ומהדהדים למחקריו של סולומון אש, פסיכולוג חברתי שחקר את תופעת ההיענות של בני אדם בתנאי לחץ קבוצתי (כמו גם את הנושא של ניהול רושם ועוד תחומים מעניינים). בקיצור, כפי שנראה מייד, אנחנו ממש רוצים להיות חלק מהרוב ונעשה הרבה על מנת לא לחוות את עצמנו בחוץ.
מכיוון שהטיה זו יכולה להשפיע על מחשבותיהם ופעולותיהם של אנשים בתחומי חיים רבים, די חשוב להבין אותה, במיוחד כאשר פוליטיקאים ואנשי שיווק ופרסום עושים שימוש באפקט הקונצנזוס השגוי כחלק אינטגרלי מתהליכי השכנוע של דעת הקהל.
הדוגמה המתועדת הכי מפורסמת להטיה קוגניטיבית זו מופיעה כבר במחקר מ-1977, שבוצע על ידי לי רוס ועמיתיו.
בניסוי של לי רוס נשאלו סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד אם יהיו מוכנים ללכת סביב הקמפוס במשך חצי שעה כשהם מכוסים בשלט שעליו הכיתוב ״תאכלו אצל ג׳ו״.
לאחר מכן התבקשו הנבדקים לבצע הערכה בנוגע לתשובות סטודנטים אחרים.
-
53% מהנשאלים הסכימו לצעוד עם השלט והם העריכו שכ-65% מהנשאלים הסכימו לעשות זאת
-
47% מהנשאלים סרבו ללכת עם השלט והם העריכו ש-69% מהנשאלים סרבו לעשות זאת
מה שניתן ללמוד מהתוצאות זה שבשני המקרים העניקו המשתתפים הערכת יתר באשר לשיעור הסטודנטים שבחרו לנהוג בדיוק כמותם.
כלומר, כל המשתתפים (בממוצע כמובן) היטו את הנתונים ב-15%-20% בהתאם למה שבחרו בעצמם.
מחקרים שהמשיכו לבחון את התופעה מלמדים שההטיה אינה מסתכמת רק בתרגילי חשיבה סטודנטיאלים.
למשל, מחקר הצביע על כך שבוחרים אמריקאים בבחירות 1980 נטו להאמין כי המועמדים הפוליטיים המועדפים עליהם נהנים מתמיכה גדולה יותר בקרב האוכלוסיה בהשוואה לפוליטיקאים אחרים, גם כאשר זה ממש לא היה המקרה. מעניין מה היה קורה אילו היו עושים את אותו מחקר בעידן הרשתות החברתיות, נניח בבחירות נובמבר 2020. לדעתי השגיאה הייתה הרבה יותר בולטת והאפקט הרבה יותר חזק.
מחקר אחר הראה שלעתים קרובות גזענים מאמינים כי חבריהם מחזיקים באותן השקפות, גם כשזה לא כך.
באופן כללי, אנשים יכולים לחוות את אפקט הקונצנזוס השגוי במגוון מצבים. בעקרון, בכל פעם שמישהו מנסה לבצע שיפוט בנוגע למחשבות ולפעולות של אחרים, הוא ייטה להערכת יתר של המידה בה מחשבותיהם ופעולותיהם דומות לאלה שלו.
למה אנשים חווים את האפקט?
תהליכים מניעים
כמו שכתבתי קודם, אנחנו ממש רוצים להאמין שהמחשבות וההתנהגויות שלנו נורמליות, שכיחות, תקינות.
מדובר בעצם בסוג של השלכה, מנגנון הגנה שבבסיסו מניע שמחזק הערכה עצמית באמצעות הזדהות בין-אישית. ההטיה בעצם משרתת את האדם שמחזיק בה, משום שהיא מאפשרת לו להגביר את מידת ההערכה העצמית מתוך אמונה מרגיעה שהוא משתלב עם דעותיהם של אחרים.
חשיפה סלקטיבית
אנחנו נוטים להשקיע זמן רב יותר באינטראקציה עם מי שחולק איתנו דעות והתנהגויות דומות, מה שנותן לנו השקפה קצת מעוותת על ״מהו האדם הממוצע״ (אני בן 46. לפני זמן רציתי לראות מהו הגיל החציוני של תושבי ישראל. הייתי בטוח שאני קרוב למדי לחציון, כמה שנים למעלה או למטה... להפתעתי כי רבה, התבהר לי שהגיל החציוני הוא בכלל 29...).
זמינות קוגניטיבית
קל יותר לאנשים לחשוב על השקפותיהם ועל חוויותיהם, מה שמעודד אותם להשליך את אלה על אחרים. זוהי דוגמה להיוריסטיקת זמינות הגורמת לאנשים להסתמך משמעותית על מידע הזמין להם מידית.
מיקוד תשומת הלב
לרוב, אנשים מתמקדים יותר במה שהם חושבים להבדיל ממה שאחרים חושבים, מה שגורם להם הניח שאחרים חושבים את אותם הדברים כמוהם.
הטיית אגוצנטריות
מרבית הזמן אנשים רואים את הדברים דרך נקודת מבטם, כך שהם נאבקים להסיט את הפרספקטיבה בבואם להעריך נקודות מבט של אחרים. סוג זה של בעיית עיגון והתאמה מוביל למקרים אחרים של הנחת דמיון במצבים בהם אנשים מנסים להעריך פרספקטיבות של אחרים.
הטיית ייחוס
כאשר אנשים תופסים את מחשבותיהם ופעולותיהם ככאלה הנגרמות עקב גורמים חיצוניים ונוטים להערכת יתר של שכיחות דפוסי החשיבה והפעולה הללו, משום שהם מניחים שאחרים יושפעו באותו אופן על ידי אותן נסיבות חיצוניות.
אלה הן כמה דוגמאות למנגנונים קוגניטיביים, אשר עשויים להיות פעילים במקביל, כלומר אדם יכול לחוות אפקט קונצנזוס שגוי בשל מספר גורמים.
אפקט הקונצנזוס השגוי לעומת התעלמות פלורליסטית
ראשיתה של תופעת ההתעלמות או הבורות הפלורליסטית במקרה מזעזע של רצח קטי ג׳נוביס, אמריקאית שהותקפה ליד ביתה. למרות שג׳נוביס זעקה ארוכות לעזרה, כל השכנים סברו כי אחרים בשכונה ודאי מתגייסים לסייע ולפתור את הבעיה. במחקר שהתחקה אחר התנהגות הקהילה במהלך הרצח, נטבע המושג Pluralistic Ignorance, שבמסגרתו נוצרת אצלנו דחיה של הנורמות המקובלות בקבוצה, אך במקביל להאמין שיתר חברי הקבוצה מקבלים אותן.
בכך מובילה בורות פלורליסטית לאפקט הפוך מזה של הקונצנזוס השגוי, מכיוון שהיא גורמת לאנשים להערכת חסר של המידה בה אחרים מסכימים עמם.
איך להפחית את השפעת אפקט הקונצנזוס השלילי?
קודם כל, אני מקווה שאתם כבר מסכימים שחשוב להביא את ההטיה הזו למודעות. היא עובדת כל פעם מחדש, בכל תחום.
יש כמה דרכים שבהן ניתן להעריך את אפקט הקונצנזוס השגוי ולמתן את השפעתו:
ראשית, אפשר פשוט לזכור שסביר שאנשים יעריכו יתר על המידה את הרמה בה אחרים מסכימים איתם. נקודה זו יכולה להיות מועילה כאשר מנסים להבין תהליכי חשיבה של אחרים ולצפות את פעולותיהם.
מעבר לכך, אפשר גם לזכור זאת בנוגע לתהליכי החשיבה שלנו עצמנו, מה שעשוי לעזור לנו להפחית את אפקט הקונצנזוס השגוי שנחווה, לאפשר לנו לשפוט מצבים בצורה בהירה יותר ולקחת החלטות רציונליות יותר.
ואולם, לפעמים המודעות להטיה אינה מספיקה לבדה, ולעתים קרובות ימשיך להחוות האפקט על אף המודעות לו, או אפילו בהינתן מידע מתקן שיוכיח בבירור שההערכות מוטות. לכן, דבר נוסף שניתן לעשות למיתון האפקט הוא לחשוב על נקודות מבט אלטרנטיביות השונות מאלה שלנו, או לחשוב על היבטים חיוביים ושליליים של השקפותינו. הדבר יכול לסייע להטיל ספק בהשקפותינו, על ידי הדגמת היתרונות של נקודות מבט אלטרנטיביות, לצד הדגשת הבעיות בפעולותינו ובאמונותינו. מי שעושה זאת, מוטב שיזכור כי באופן כללי קשה יותר לחשוב על היבטים שליליים של דבר מה שאנו אוהבים, מאשר על ההיבטים החיוביים של משהו שאיננו אוהבים.
נוסף על כך, יש לזכור שלעתים קשה לחשוב על מספר גדול של השקפות אלטרנטיביות או של היבטים חיוביים או שליליים של השקפותינו. תועלת רבה יותר עשויה להיגזר מחשיבה על מספר קטן של פריטים (3, למשל, ולא 8), למרות שאין מספר אחד שיתאים בשלמות לכל תסריט אפשרי.
עוד ניתן להפחית את השפעת אפקט הקונצנזוס השגוי על ידי התמקדות בסיבות פנימיות למחשבותינו ולפעולותינו, להבדיל מחיצוניות. פירוש הדבר הוא, לדוגמה, שכאשר חושבים על הסיבות לבחירה במסלול פעולה מסוים, יש להתמקד בגורמים כמו אישיות והעדפות, במקום בגורמים סביבתיים. ואולם, חשוב להיות זהירים ולא לבטל את השפעתם של גורמים חיצוניים חיוניים בסיטואציות בהן הם משחקים תפקיד בעיצוב הפעולות והאמונות.
סט נוסף של טכניקות שבהן ניתן להשתמש כולל יצירת ריחוק-עצמי פסיכולוגי מנקודת המבט שלנו, לקחת פרספקטיבה. אפשר לעשות זאת, למשל, על ידי דיבור בגוף שני ושלישי כאשר אנו חושבים על חוויותינו, במקום בגוף ראשון (״איך הרגשת?״ במקום ״איך הרגשתי?״). הדבר יכול לעזור להפחית את רמת החיבור לנקודת המבט, מה שיכול בתורו לסייע הן לצמצום הנטייה לראות דברים מנקודת מבטנו והן להפחתת המוטיבציה להניח שאחרים חושבים או עושים כמונו.
אם הטכניקות הללו אינן מספיקות, ניתן להשתמש בטכניקות קוגניטיביות כלליות יותר לתיקון הטיות.
בין אלה מצויות האטה של תהליך הסקת המסקנות ושיפור סביבת קבלת ההחלטות. לבסוף, בניסיון להעריך את אפקט הקונצנזוס השגוי שאנו חווים, יש לזכור שאיננו בהכרח טועים במחשבתנו שאחרים חולקים את את השקפתנו.
ככל שנבסס את הערכתנו על יותר מידע וניישם בצורה זהירה וביקורתית יותר טכניקות לתיקון הטיות לפני שנבצע את ההערכה, כך ניטיב לשפוט את הסיטואציה.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
1 באפריל 2022
