מוח פופקורן | איך הצפת גרויים דיגיטלית משנה לנו את הקוגניציה

מוח פופקורן (Popcorn brain) הוא מטאפורה שמתארת את ההצפה הקוגניטיבית, ריבוי המשימות וגירוי היתר שנגרמים לנו בעולם הדיגיטלי.

המונח נטבע לראשונה ב-2011 על ידי דיוויד מ. לוי, פרופסור למידענות באוניברסיטת וושינגטון.

הרעיון של מוח פופקורן הוא שהטלפון הניד מכתיב את הקצב התודעתי שלנו, ולא להיפך: אנחנו נתונים תחת מבול של גרויים - הודעות וואטסאפ, עדכוני חדשות, פרסומות עם פרסונליזציה, תוכן ממומן, המלצות מהמדיה החברתית ועוד. 

כידוע, האלגוריתמים של הרשתות החברתיות לומדים אותנו היטב ומזינים במידע, התראות ובידור מותאמים אישית. כל פיסת מידע חדשה מביאה לשחרור דופמין, שמתגמל את המוח שלנו ומעודד להמשיך במעגל האינסופי של חיפוש וקבלת גירויים חדשים.

המוח הוא איבר אדפטיבי, עם רגישות גבוהה מאוד לדרישות האבולוציה. ואז, אותה יד נעלמה שמניעה תהליכים השרדותיים בעולמנו קלטה מה קורה והחלה להתרגל אוטונומית לתזזיתיות נטולת הריכוז שנדרשת ממנה. בלי שאלות, המוח שלנו למד להיות פחות יעיל בקריאה ויותר זריז בביצוע משימות מקבילות. 

לפי מחקר מעניין, גם טווח הקשב האנושי פחת דרמטית. משך הזמן שאדם יכול להתמקד בדבר אחד פחת במהלך 20 השנים האחרונות משתי דקות וחצי בערך לכ-47 שניות.

ההמחשה הכי טובה של האטרף הזה ניכרת במעברים בין מצבים. כל זמן שהקשב נתון למסך המוח עובד במולטיטאסקינג אלקטרוני מאתגר. אבל כשאנחנו נוטשים את המסך המלבני וחוזרים לחיים האמיתיים, אנחנו מגלים שדברים קורים בהם בקצב הרבה יותר איטי. אנחנו ממש נדרשים ׳להוריד הילוך׳ במהירות הקוגניטיבית.

מעבר להתמכרות למסכים, שימוש ממושך ואינטנסיבי באינטרנט משנה הלכה למעשה את מבנה המוח. למשל, מחקר שמצביע על כך שבמוח של משתמשים וירטואליים כבדים יש פחות חומר אפור בהשוואה למי שבילו פחות זמן באינטרנט. 

נראה שהתהליך עובד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה: 

לפי דיויד לי,  מי שהקפיץ את הפופוקרן וכתב את הספר No Time to Think, האפליקציות הכי נפוצות מעוצבות כיום באופן ייחודי שמותאם לפיזור קשב. 

באמת קשה להדביק את הקצב למה שקורה במאה הזאת.