אנשים שנוטים להימנע מקונפליקטים | דינמיקה, סיבות וטיפול

כל חיינו אנו יוצרים אינטראקציות עם אנשים שונים איתם אנו באים במגע, בין אם מדובר בפן חברי, רומנטי, מקצועי ועוד. 

רובנו נעדיף את הדרך החלקה, את הדרך לפיה הדברים מסתדרים כמו שאנחנו רוצים, עם זאת, לרוב הדרך אינה חלקה והיא רצופה בקונפליקטים מזדמנים. הרי אנו אנשים שונים בעלי רצונות ודיעות שונים, ומכאן שעימותים הם דבר כמעט בלתי נמנע. עם כמה שהדבר יכול להיות לא נעים עבורנו, רובנו יודעים בסופו של יום איך להתנהל כשאנו נמצאים בקונפליקט. 

לעומת זאת, יש אנשים שעבורם הקונפליקט הוא דבר מאיים, ומכאן שהם משתדלים להימנע מהימצאות במצב של קונפליקט ככל יכולתם.

הימנעות עקבית מקונפליקטים מדברת על משהו אישיותי יותר אצל האדם. 

זה לא סתם חשש רגעי, זו תכונה שמלווה את אותו אדם במהלך חייו. 

לא מדובר בסתם אי-נוחות, הרי כולנו במידה מסוימת לא אוהבים להיקלע למצב כזה ועדיין מוכנים להתמודד עם חוסר הנעימות. אצל אותו אדם הנמנע באופן קבוע ממצבי קונפליקט, חוסר הנעימות מאיימת מדי על הקיום של אותו אדם, ומכאן שההימנעות מהקונפליקט מתרחשת כדי שלא להוות סכנה להתפרקות.

אצל אותו אדם, הקונפליקט מהווה לגורם מעורר חרדה. רק המחשבה על להימצא בקונפליקט כבר מפעילה את אותו אדם מבחינה רגשית וגופנית. אותו אדם עשוי לחשוב על להיתקל בקונפליקט, ורק מעצמם המחשבה על עצמו במצב זה, הדופק שלו מתחיל לעלות, הנשימה הולכת ומתגברת והוא חווה את העימות כאובייקט מאיים. כלומר, לפעמים האדם נמנע מכל מצב המעורר קונפליקט, כיוון שהזיכרון השרירי שלו זוכר מה קורה לו כשהוא נמצא בקונפליקט. זוכר שכשהוא במצב זה אז הוא מתחיל להרגיש ברע, ומכאן שהוא צריך להימנע מהמצב הזה כמה שיותר.

עניין החרדה הוא לא הנושא היחיד בגללו אדם נמנע מקונפליקט. לעתים, יש לראות כי מדובר באיזושהי מסקנה שנרכשה לאור אירועי עבר. למשל, אדם שבצעירותו ניסה להביע את עמדתו במהלך עימות וכל פעם מחדש יצא בתחושה כי לא מקשיבים לו, או מוצאים איך להשיב לו באופן שגורם לו להרגיש שהוא טועה, אפשרי כי ילמד שאין טעם בכך שיגיד את שעל לבו. הרי ככה או ככה, כתוצאה מניסיון העבר הוא למד שתמיד יצא מפסיד, אז למה בכלל לטרוח?

לפעמים הרצון להימנע מעימותים נובע מקושי לשאת בתוכן רגשי מסוים. אם אכנס לשיח עמוק על משהו שלא פשוט לי לדבר עליו, לאן זה ייקח אותי? לא פעם, אנשים חוששים או נמנעים מלהיכנס לקונפליקט בשל החשש שאם יפתחו משהו ויוציאו אותו החוצה, הם יישארו עם הכאב בחוץ ולא ידעו כיצד לאסוף את עצמם ולהמשיך בשגרת היומיום. החשש להיות חשופים לכל, להיות פגיעים וחסרי שליטה כ"כ מאיים שהם מעדיפים שלא להיכנס למצב הזה מלכתחילה. 

אם כבר דיברנו על קושי לשאת רגש עמוק, יש לראות בהימנעות מקונפליקט חשש ישיר לפגוש בכעס.

יש אנשים שעבורם כעס זה רגש משתק, רגש בעל עוצמה רבה. רגש מכאיב.

לעתים, החשש להיכנס לקונפליקט נוגע לחשש לפגוש בכעס, מסיבות מגוונות. אפשרי כי אותו אדם לא רוצה לחוות את הרגש הזה כיוון שהוא לא רוצה להרגיש אותו בגוף, אך אפשרי גם כי מדובר בחשש להוציא את הכעס החוצה מתוך פחד מגודלו או עוצמתו.

לפעמים, הכעס מרגיש כ"כ עוצמתי בגוף, שיש הנחה כי אם אוציא אותו החוצה הוא יצא בצורה בלתי נשלטת, ואני לא רוצה שהסביבה תפגוש במפלצת הכעס. זה יכול לעורר חששות בנוגע ליכולת שליטה עצמית וריסון, וגם על יכולת איפוק מסוימת. 

ומה לגבי ריצוי? 

לפעמים אותו אדם משווע להימנע מעימות ממקום של ריצוי. כלומר, אותם אנשים בבסיסם מתמלאים מהתחושה שהאחר מרוצה וכי הם תרמו לתחושה הזו. עם זאת, יש בזה בעייתיות, שכן להיות מרצה משמע להיות גם אדם פסיבי. הרי אם אתעקש על מה שאני רוצה, לא אהיה האדם המרצה שאני. אם אתעקש, אגרום לאדם אחר לחוש בחוסר נוחות, משהו שכאדם מרצה יהיה לי קשה לשאת אותו. באופן זה, אני אעדיף להיות בעצמי בחוסר נוחות, אעדיף לבלוע את הצפרדע הזו ולא לגרום לאדם שמולי להרגיש בחוסר נעימות.

להיות אסרטיבי ולהצליח להעביר את הנקודה שלך במהלך קונפליקט זה לא דבר של מה בכך, אך מדובר בנושא חשוב שלא תמיד שמים עליו דגש. הרי עקרונית, אפשר לחשוב שמול אתגרים שונים או קשיים שהחיים מפגישים אותנו עמם, להימנע מקונפליקט זה עניין שולי. וכן, יש דברים גדולים מזה, אך לאור הכתוב מעלה, ניתן לראות את ההשלכות השליליות שיש להימנעות מקונפליקט וכעס על הדברים הקטנים של היומיום של האדם. כשסוגיה כזו מתרחשת, אנו ממליצים לחקור אותה לעומק, להבין מדוע קיים אותו צורך להימנע מעימותים בשביל להגיע בסופו של יום לרווחה נפשית גבוהה יותר. 

כתיבה:

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב