איך להתמודד עם אלימות אצל ילדים? | טלי בורלא גלילי

ילדים, כדורגל ואלימות

בשבוע שחלף התקיים אירוע דרמטי בכדורגל הישראלי:

משחק הדרבי בין הפועל לבין מכבי תל אביב הופסק וכ-14,000 צופים, ביניהם ילדים רבים, שהגיעו ליהנות מאירוע תרבות ספורטיבי, נאלצו לחזור לבתיהם.

המשחק בוטל בשל מקרה אלימות בין אוהד (שפרץ למגרש תוך כדי משחק) לשחקן, ובשל ההתלהמות וליבוי היצרים שנלוו לכך.

באופן סמלי, האירוע התרחש בסמיכות ליום הזיכרון ליצחק רבין, ועורר מחשבה על האלימות בחברה הישראלית, על התנהגות של קבוצות ועל סובלנות. כהורים לילדים חשוב להתייחס לאירוע זה מבחינה חינוכית ערכית, אך גם להתבונן עליו מבחינה פסיכולוגית פרטנית.

איך ילדים מתמודדים עם גילויי אלימות?

בשיח הציבורי ניתן לשמוע אנשים המגנים את ענף הכדורגל באופן גורף (במקום לגנות את האירוע הספציפי) בכנותם אותו "נחות" "לא מתורבת" "פרימיטיבי".

ההשפעה הפסיכולוגית על ילד שחשוף לאלימות כזאת, מתבטאת בכך שהוא עלול לחוות את הגינוי בצורה אישית.

הוא עשוי לתהות: "מה זה אומר עלי?"

האם גם הוא כחובב כדורגל נתפס בעיני אחרים כנחות?

מכיוון שהאירוע מעורר שיח ציבורי נרחב גם על התנהגות השחקן המעורב, ילדים שמזדהים עמו ככוכב כדורגל ואימצו אותו כמודל לחיקוי והשראה, עשויים לחוות את הגינויים על האלימות במגרש כהתקפה אישית, ולחוש מבולבלים ומעורערים, כשמבוגרים בסביבתם מטילים ספק באידיאל שלהם.

לכן, כדאי שהורים ודמויות חינוך ידברו עם הילדים על המקרה בצורה רגישה, ללא היסחפות אמוציונלית לתמוך או להתקיף את אחד הצדדים, אלא מתוך ניסיון להראות את מורכבות הדברים, ותוך אמפתיה לנפשות הפועלות. זאת כמובן תוך גינוי האלימות והבהרה שהאירוע מגונה באופן ספציפי, אך שהוא חריג ואינו מייצג את ענף הכדורגל.

בבואנו להסתכל על האירוע מבחינה פסיכולוגית הנושא המרכזי שעולה הוא תוקפנות. יש ילדים שהאירוע הדרמטי עלול לגרום להם לחשוש יותר מתוקפנות מבחוץ, מאלימות שתופנה כלפיהם על המגרש, ואף מהתוקפנות שמתעוררת בתוכם מבפנים.

בשבח התוקפנות

האם היצרים שמתעוררים בנו כצופים וכשחקנים במהלך המשחק הם מגונים?

נחותים? פרימיטיביים?

צריך לעשות הכל כדי להימנע מהם?

לשלוט בהם ולנעול אי שם בפנים?

תוקפנות הינה יצר טבעי שקיים בכולנו, וחשוב שנהיה במגע עמה.

ללא ביטוי התוקפנות, היא עלולה להיות מופנית פנימה ולבוא לידי ביטוי למשל בצורה של דיכאון .

או להצטבר ולהצטבר, ללחוץ מבפנים ולפרוץ בצורה לא מווסתת או הרסנית ללא שליטה במקום ובזמן הלא נכונים באופן לא פרופורציונאלי ולא מותאם.

כדורגל, כמו כל ענף ספורט, מהווה ערוץ סובלימטיבי לתוקפנות. דרך משחק הכדורגל ילד יכול לנתב ולעדן את התוקפנות שלו לאפיק מסתגל וחיובי, להיות במגע עם התוקפנות באופן מקדם ובונה, שמוביל להישגים וסיפוק. אך ללא כיבוד החוקים והגבולות, התוקפנות עשויה להתפרץ ללא שליטה ולהיות מאיימת והרסנית.

בהקשר זה, אמירה ברורה של ההורים ודמויות חינוך (מאמנים, למשל) לגבי גבולות וחוקים בכל מה שקשור לאלימות, חשובה ומשמעותית על מנת שהילדים יוכלו לחוש בטוחים וליהנות מהיצריות שלהם, מהמשחק. כדאי לעודד לתחרות ספורטיבית, להפריד בין יריבות במגרש ליריבות ממשית, תוך הדגשת החשיבות של שמירה על כללי התנהגות בסיסיים, וכבוד ליריבים, בדיוק כפי שהיינו רוצים לעצמנו.

חשוב שנזכור שרבים מהילדים מתמודדים כמעט על בסיס יומיומי עם יריבות במגרש הכדורגל בביה"ס. ילדינו מדמיינים שהם שחקנים אמיתיים, נלחמים על הגביע מול קבוצת ילדים יריבה. לפעמים שוכחים שמחוץ למשחק היריב הוא ילד חבר לכיתה. אנחנו המבוגרים צריכים להיות שם לעזור לילדים לעשות את ההפרדה, לשרטט עבורם את הגבול, על מנת שיוכל ליהנות מהתוקפנות שבו, היצריות כתחרותיות ולא כאלימות!

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

פגישה טלפונית קצרה

 עם מתאמת טיפול -

 להרשמה (ללא עלות)

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

שיחת הכוונה לטיפול ומטפל

 עם מתאמת בכירה -

 בזום או במכון (70 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

כתיבה: 

טלי בורלא גלילי,

פסיכולוגית קלינית מדריכה,

מכון טמיר בתל אביב