פרוטוקול טיפול CBT לחרדה חברתית

 

מהי חרדה חברתית ומהו טיפול CBT?

 

חרדה חברתית  היא אחת מהפרעות החרדה השכיחות, והיא יכולה להיות לפעמים מאתגרת למדי לטיפול:

ההפרעה מתבטאת בפחד מתמשך מפני שיפוט, דחייה או השפלה במצבים חברתיים.

לא מדובר בביישנות רגילה, אלא בתגובה רגשית עוצמתית, לעיתים משתקת, אשר מובילה להימנעות, בידוד ופגיעה משמעותית באיכות החיים.

 

 

קרטריונים של חרדה חברתית  DSM-5-TR

 

המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות, מהדורה חמישית (DSM-5), מגדיר הפרעת חרדה חברתית כמצב המאופיין בקריטריונים הבאים:

 

• פחד ניכר או חרדה מפני מצב חברתי אחד או יותר שבו הפרט חשוף לבחינה או ביקורת אפשרית מצד אחרים.דוגמאות כוללות אינטראקציות חברתיות (כמו שיחה, פגישת אנשים לא מוכרים), מצבים שבהם האדם נצפה (כמו אכילה או שתייה בפומבי), או הופעה בפני אחרים (כמו נשיאת נאום). אצל ילדים, החרדה צריכה להתרחש גם בנוכחות בני גילם ולא רק מול מבוגרים.קיים סיווג ספציפי ("Performance only") למקרים בהם הפחד מוגבל לדיבור או הופעה בפומבי.

• הפרט חושש שמא יפעל באופן מסוים או יראה תסמיני חרדה (כמו הסמקה, רעד, הזעה) שיוערכו באופן שלילי - כלומר, יהיו משפילים או מביכים, יובילו לדחייה או יעליבו אחרים.

• המצבים החברתיים כמעט תמיד מעוררים פחד או חרדה. אצל ילדים, הדבר עשוי להתבטא בבכי, התקפי זעם, קפיאה, היצמדות או הימנעות מדיבור.

• הפרט נמנע מהמצבים החברתיים המעוררים חרדה או מתמודד איתם תוך פחד עז או חרדה אינטנסיבית.

• הפחד או החרדה אינם פרופורציונליים לאיום הממשי במצב החברתי ואינם תואמים להקשר החברתי-תרבותי.

• הפחד, החרדה או ההימנעות הם מתמידים, ונמשכים בדרך כלל שישה חודשים או יותר.1 קריטריון משך זה מסייע להבחין בין ההפרעה לבין פחדים חברתיים זמניים.

• הפחד, החרדה או ההימנעות גורמים למצוקה קלינית משמעותית או לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, התעסוקתי או בתחומי תפקוד חשובים אחרים.

• לא ניתן לייחס את הפחד, החרדה או ההימנעות להשפעות פיזיולוגיות של חומרים (כמו סמים או תרופות) או למצב רפואי אחר.

• לא ניתן להסביר טוב יותר את הפחד, החרדה או ההימנעות על ידי הפרעה נפשית אחרת (כמו הפרעת פאניקה, הפרעת גוף דיסמורפית, או הפרעה על הספקטרום האוטיסטי).

• אם קיים מצב רפואי נוסף (כמו מחלת פרקינסון, השמנת יתר, עיוות פנים), הפחד, החרדה או ההימנעות אינם קשורים אליו או שהם מוגזמים ביחס אליו.

 

הדגש החוזר בקריטריונים על "פחד ניכר", "חרדה אינטנסיבית", "כמעט תמיד", "הימנעות" ו"פגיעה משמעותית בתפקוד" מבליט את ההבדל המהותי בין חרדה חברתית לבין ביישנות רגילה או אי-נוחות חברתית חולפת.

חרדה חברתית היא חוויה פולשנית ומגבילה, המצריכה התערבות טיפולית. הבנת ההבדל הזה חיונית לאבחון מדויק ולהערכת חומרת המצב שהטיפול ב-CBT נועד לטפל בו.

 

 

טיפול קוגניטיבי התנהגותי 

 

טיפול CBT – טיפול קוגניטיבי־התנהגותי – הוא הגישה המובילה והמבוססת ביותר לטיפול בחרדה חברתית.

הוא מתמקד בזיהוי ושינוי של דפוסי חשיבה והתנהגות שמחזקים את החרדה, ומציע תהליך טיפולי מובנה, ממוקד ומבוסס מחקר.

 

טיפול CBT לחרדה חברתית מתבצע על פי פרוטוקול קליני הכולל שילוב של התערבויות קוגניטיביות (עבודה על מחשבות ואמונות), התנהגותיות (חשיפות וניסויים), פיזיולוגיות (ויסות והרגעה), ולעיתים גם רכיבים של אימון מיומנויות ומיינדפולנס.

 

כל שלב בפרוטוקול נבנה בהדרגה, בהתאמה אישית, תוך התבססות על המשגה דינמית של המטופל והפרופיל הייחודי של החרדה.

 

 

טיפול CBT בחרדה חברתית הוא תהליך מובנה, המשלב טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות המותאמות באופן ספציפי למאפייני ההפרעה.

 

 

הפרוטוקול הטיפוסי כולל את המרכיבים הבאים:

 

 

 

הערכה והמשגה קוגניטיבית

 

הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בחרדה חברתית נפתח בהערכה קלינית שיטתית, המהווה תנאי יסוד להתערבות אפקטיבית.

בשלב זה נאסף מידע מפורט באמצעות ראיון מובנה, שאלונים סטנדרטיים (כגון LSAS), ודיווח עצמי שיטתי מצד המטופל.

 

 

ההערכה מתמקדת בזיהוי שיטתי של:

 

• המצבים החברתיים שמעוררים תגובת חרדה.
  
  

• תוכן המחשבות האוטומטיות השליליות, והקשר ביניהן לבין רגשות ותחושות גופניות.
  
  

• דפוסי ההימנעות ו־"התנהגויות הביטחון" שמסייעים לשימור הסימפטומים.
  
  

• רמת המצוקה והפגיעה התפקודית הנלווית.
  
  

• אמונות ביניים ואמונות יסוד (Core Beliefs) הרלוונטיות.
  
  

 

בהתבסס על ממצאים אלו, המטפל והמטופל מנסחים במשותף המשגה קוגניטיבית – מודל אישי המתאר את הדינמיקה הפסיכולוגית המשמרת את החרדה. המשגה זו פועלת כציר מרכזי בטיפול: היא מכוונת את תהליך הבחירה של ההתערבויות, מאפשרת ניטור של שינוי לאורך זמן, ומהווה בסיס לעיבוד עומק של דפוסים אישיותיים.

המשגה איכותית איננה רק אמצעי טיפולי – אלא תנאי לתהליך מדויק, ממוקד, ורלוונטי קלינית.

 

פסיכו־חינוך

 

פסיכו־חינוך מהווה מרכיב אינטגרלי ב־CBT ונפתח בשלבים המוקדמים של הטיפול. תפקידו להניח תשתית של ידע, הבנה ורציונל טיפולי, עליהם ייבנה תהליך השינוי הקוגניטיבי־התנהגותי.

 

 

במוקד הפסיכו־חינוך עומדים ארבעה צירים עיקריים:

 

• הבנת ההפרעה: המטופל מקבל מידע שיטתי ועדכני על חרדה חברתית – הגדרתה, תסמיניה המרכזיים (קוגניטיביים, רגשיים, פיזיולוגיים והתנהגותיים) ושכיחותה באוכלוסייה. הדגש הוא על נירמול וניפוץ תחושת הבידוד ("לא רק אני").
  
  

• הצגת המודל הקוגניטיבי־התנהגותי: מוסבר כיצד מחשבות, רגשות, תחושות גופניות והתנהגויות משתלבים לכדי מערכת סגורה – מעגל שמתחזק את החרדה. זוהי תחילתה של המשגה משותפת.
  
  

• ניתוח מנגנוני הימנעות וביטחון: המטופל לומד כיצד אסטרטגיות שנראות "מגנות" – כמו שתיקה יזומה, הימנעות ממפגשים או שתיית אלכוהול לפני אירועים – מחזקות את החרדה בטווח הארוך, ומונעות שינוי.
  
  

• רציונל טיפולי: מוסבר כיצד ההתערבויות ב־CBT – החל מזיהוי עיוותים קוגניטיביים, דרך ניסויים התנהגותיים ועד לחשיפה הדרגתית – נבנות ישירות מתוך המשגה, ונועדו לשבור את דפוסי ההימנעות ולהוביל לשינוי יציב ומתמשך.

 

הפסיכו־חינוך איננו העברת מידע חד־כיוונית, אלא דיאלוג טיפולי שמטרתו לבסס ברית טיפולית מושכלת.

 

ככל שהמטופל מבין לעומק את המנגנון הפנימי של החרדה ואת ההיגיון שבטיפול, כך גוברת המוטיבציה, מתחדדת המחויבות, ומתחזקת תחושת המסוגלות העצמית.

 

זיהוי מחשבות אוטומטיות שליליות (NATs) ואמונות

 

בשלב זה מתמקד הטיפול בהגברת המודעות הקוגניטיבית: זיהוי שיטתי של דפוסי החשיבה השליליים האופייניים למטופל, והבנת תרומתם לשימור החרדה החברתית.
הטכניקה המרכזית היא ניטור עצמי באמצעות טופסי רישום מחשבות (Thought Records).

 

 

המטופל מתבקש לתעד באופן שיטתי את תגובותיו במצבים חברתיים מאתגרים, תוך התמקדות בחמישה רכיבים מרכזיים:

 

• האירוע: תיאור תמציתי של הסיטואציה החברתית.
  
  

• מחשבות אוטומטיות: המשפטים שחלפו בראש באותו רגע (למשל: "הם רואים כמה אני מתאמץ", "ברור שאני יוצא טיפש").
  
  

• רגשות: הזיהוי והדירוג של התחושות הרגשיות שהתעוררו (לדוג' חרדה 8/10, השפלה 7/10).
  
  

• תחושות גופניות: סימפטומים פיזיולוגיים (דופק מואץ, רעד, יובש בפה).
  
  

• התנהגות בפועל: מה נעשה בפועל (הימנעות מקשר עין, קיצור השיחה, שתיקה יזומה).

 

העבודה הטיפולית כוללת עיבוד שיטתי של יומני המחשבות, איתור דפוסים חוזרים, זיהוי הקשרים בין מחשבות־רגשות־התנהגויות, ובחינת "טריגרים" טיפוסיים.

 

במקביל, מתחיל תהליך העמקה אל תוך שכבות החשיבה העמוקות יותר – אמונות ביניים (Rules & Assumptions) ו־אמונות יסוד (Core Beliefs) – שהמחשבות האוטומטיות נגזרות מהן.
למשל, מחשבה כמו "הם בטח משתעממים ממני" עשויה לנבוע מאמונה שורשית יותר: "אם אני לא מרשים – אני חסר ערך".

 

הזיהוי אינו רק טכני. הוא יוצר מרחב של חשיבה מחודשת: המטופל לומד להתבונן במחשבותיו לא כאמת מוחלטת, אלא כהשערות ניתנות לבדיקה.

 

ארגון קוגניטיבי מחדש

 

לאחר זיהוי המחשבות האוטומטיות השליליות, השלב הבא הוא לאתגר אותן ולפתח חשיבה חלופית, מאוזנת ומציאותית יותר. 

תהליך זה, המכונה הבניה קוגניטיבית מחדש, אינו ניסיון ל"חשיבה חיובית" שטחית, אלא מאמץ שיטתי לבחון את המחשבות השליליות לאור הראיות ולפתח פרספקטיבה גמישה ומבוססת יותר. 

 

 

טכניקות נפוצות כוללות:

 

• בחינת הראיות: המטופל מתבקש לבדוק באופן אובייקטיבי את הראיות התומכות במחשבה השלילית ואת הראיות הסותרות אותה. לדוגמה, למחשבה "כולם שמו לב שהסמקתי", מה הראיות לכך? האם מישהו העיר? האם מישהו שינה את התנהגותו? מה הראיות לכך שאולי לא שמו לב או שלא ייחסו לכך חשיבות?

• זיהוי עיוותי חשיבה: המטופל לומד לזהות דפוסים של חשיבה מוטה (קריאת מחשבות, ניבוי עתידות, הכללת יתר, חשיבה של שחור-לבן, קטסטרופיזציה וכו') במחשבות האוטומטיות שלו. עצם הזיהוי של המחשבה כ"עיוות" יכול להפחית את אמינותה.

• פיתוח מחשבות חלופיות/מאוזנות: על בסיס בחינת הראיות וזיהוי העיוותים, המטופל מונחה לנסח מחשבות חלופיות שהן מציאותיות, מאוזנות ומועילות יותר. לדוגמה, במקום "אני הולך להרוס את המצגת", מחשבה מאוזנת יכולה להיות: "אני מרגיש לחוץ, אבל התכוננתי היטב. ייתכן שיהיו כמה רגעים פחות מוצלחים, אבל סביר להניח שאצליח להעביר את המסר העיקרי. גם אם אעשה טעות, זה לא סוף העולם".

• תשאול סוקרטי: המטפל משתמש בשאלות מנחות (לא שיפוטיות) כדי לעזור למטופל לחקור את מחשבותיו, לבחון את ההיגיון שלהן ולגלות בעצמו פרספקטיבות חדשות.

• דה-קטסטרופיזציה: בחינת התרחיש הגרוע ביותר שהמטופל חושש ממנו ("מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות?"), הערכת הסבירות שלו, ופיתוח דרכי התמודדות גם אם הוא יתממש. טכניקה זו מסייעת להפחית את עוצמת הפחד מהתוצאות השליליות.

 

התהליך הקוגניטיבי דורש תרגול עקבי, הן בפגישות והן כשיעורי בית, עד שהחשיבה המאוזנת הופכת לאוטומטית יותר.

 

 

 

חשיפה הדרגתית (In Vivo, בדמיון, או במציאות מדומה)

 

חשיפה הדרגתית היא אחד מאבני היסוד של הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי בחרדה חברתית, ומהווה התערבות התנהגותית קריטית בתהליך שינוי דפוסי ההימנעות.

הרציונל הטיפולי נשען על עיקרון ההביטואציה: רק דרך מגע חוזר, ממושך ומבוקר עם מצבים מעוררי חרדה – ניתן ליצור שינוי מתמשך בתגובת הפחד.

 

 

שלבי ההתערבות

 

• בניית היררכיית חשיפה: המטפל והמטופל מנסחים יחד רשימה מדורגת של מצבים חברתיים מעוררי חרדה. כל פריט מדורג על פי מדד סובייקטיבי של עוצמת חרדה (SUDS – Subjective Units of Distress Scale), מ־0 (ללא חרדה) ועד 100 (חרדה מקסימלית). הסידור נעשה מהקל לקשה, בהתאם לעוצמת התגובה המשוערת.
  
  

• יישום החשיפה:
  
  

  • ממושכת: המטופל מתבקש לשהות במצב המעורר עד לירידה ניכרת בעוצמת החרדה (לפחות 50% מהשיא). יציאה מוקדמת מחזקת את ההימנעות – ולא את ההתמודדות.
    
    

  • חוזרת: אותה חשיפה מתורגלת שוב ושוב עד שנצפית ירידה עקבית בתגובת החרדה.
    
    

  • ללא התנהגויות ביטחון: נדרש זיהוי וויתור מכוון על התנהגויות מגוננות (Avoidance/Safety Behaviors), במטרה לאפשר למטופל ללמוד שהחרדה פוחתת גם בלעדיהן.
    
    

• התקדמות בהיררכיה: רק לאחר שהמטופל חש ביטחון יחסי בשלב מסוים, מתבצע מעבר מדורג אל המצבים המאתגרים יותר.
  
  

 

 

סוגי חשיפה

 

• חשיפה In Vivo: התמודדות ישירה עם מצבים חברתיים במציאות היומיומית – זוהי צורת החשיפה המרכזית והאפקטיבית ביותר.
  
  

• חשיפה בדמיון (Imaginal Exposure): תרגול חשיבתי מפורט של סצנות חברתיות מעוררות חרדה. משמשת כהכנה לחשיפה חיה, או עבור סיטואציות שקשה לשחזר במציאות.
  
  

• חשיפה במציאות מדומה (Virtual Reality Exposure): שימוש בטכנולוגיה ליצירת סביבות חברתיות מדומות ומבוקרות, בעלות יתרונות מיוחדים בקרב מטופלים עם חרדה גבוהה או נגישות מוגבלת למצבים טבעיים.
  
  

 

חשיפה יעילה מחייבת תכנון קפדני, מעקב רציף והכוונה מדויקת. היא איננה מבחן אומץ – אלא תהליך למידה מבוסס ראיות, שבונה מחדש את הקשר בין מצב, משמעות ותגובה.

 

להלן דוגמה להיררכיית חשיפה עבור אדם עם חרדה חברתית המתבטאת בעיקר באינטראקציות יומיומיות ופחד מדיבור בקבוצות קטנות:

 

מצב / פעילות חשיפה	דירוג חרדה צפויה (SUDS 0-100)
יצירת קשר עין ואמירת "שלום" לקופאית בסופר	30
שאילת עובר אורח אקראי מה השעה	40
התקשרות טלפונית לקביעת תור (לרופא שיניים, ספר וכו')	45
ניהול שיחת חולין קצרה (2-3 דקות) עם קולגה בהפסקה	55
אכילת ארוחת צהריים בחדר האוכל בעבודה עם קולגות אחרים	60
הצגה עצמית קצרה בפני קבוצה קטנה (5-6 אנשים)	70
הבעת דעה קצרה בנושא לא שנוי במחלוקת בישיבת צוות קטנה	75
השתתפות במסיבת יום הולדת של חבר (להישאר שעה)	80
פנייה יזומה לאדם לא מוכר במפגש חברתי ופתיחת שיחה	85
הבעת דעה שונה משל הרוב בישיבת צוות גדולה יותר	90
העברת מצגת קצרה (5 דקות) בפני הצוות	95

 

 

 

ניסויים התנהגותיים

 

ניסויים התנהגותיים (Behavioral Experiments) הם רכיב מרכזי בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי, ובפרט בחרדה חברתית.

בדומה לחשיפה, גם כאן מתבצעת התמודדות ישירה עם מצבים מעוררי חרדה, אך הדגש איננו רק על הרגעה (הביטואציה) – אלא על בחינה אמפירית של תחזיות ואמונות שליליות.

 

מדובר בתהליך של בדיקת מציאות פעילה: המטופל והמטפל מנסחים יחד ניסוי הבוחן את תקפותן של הנחות קוגניטיביות – לא באופן תיאורטי, אלא דרך התנסות חיה.

 

 

שלבי ההתערבות

 

• זיהוי תחזית לבחינה: ניסוח אמירה קונקרטית לבחינה, לדוגמה: "אם אסמיק בזמן שאני מדבר, ילעגו לי". נמדדת רמת האמונה בתחזית (0–100%).
  
  

• תכנון הניסוי: מוגדרת פעולה יזומה שתוכל להפריך או לאשש את התחזית. לדוגמה: "אשתתף בדיון בעבודה, ואבחן האם מישהו מתייחס להסמקה, מגיב לה או מביע מבוכה כלפיי".
  המטפל מדגיש את חשיבות האובייקטיביות: מה ייחשב לראיה בעד או נגד?
  
  

• ביצוע הניסוי: המטופל מבצע את ההתערבות במציאות, תוך שימת לב לתגובות הסביבה ולתחושותיו.
  
  

• תיעוד התוצאות: נרשם מה התרחש בפועל – לעיתים, בניגוד גמור למה שנחזה. לדוגמה: "אמנם חשתי הסמקה, אך לא נרשמה תגובה מהקהל. השיחה נמשכה כרגיל".
  
  

• למידה ושינוי אמונה: מושווית התחזית לתוצאה בפועל, ונערכת הערכה מחודשת של רמת האמונה. לדוגמה: "תחזית של 90% ירדה ל־40%. ייתכן שההסמקה אינה נראית לעין, או שאינה מפריעה לאחרים כפי שחשבתי."

 

ניסויים התנהגותיים מאפשרים שינוי קוגניטיבי דרך התנסות – ולא דרך שכנוע בלבד. בכך הם חותרים ישירות תחת אמונות שליליות מושרשות, ומובילים ליצירת הבניות חדשות, מותאמות יותר למציאות.

 

 

 

אימון במיומנויות חברתיות

 

 

במקרים מסוימים, חרדה חברתית אינה נובעת רק מהערכה שלילית־עצמית או עיוותי חשיבה, אלא מלוּוה גם בחסרים אובייקטיביים במיומנויות אינטראקציה בסיסיות. כאשר ההערכה הקלינית מצביעה על קשיים מסוג זה – נדרש שילוב של אימון מיומנויות חברתיות כחלק מהתכנית הטיפולית.

 

חשוב להדגיש שלא כל מטופל עם חרדה חברתית זקוק לאימון מסוג זה. ההתערבות מיועדת בעיקר למטופלים עם חשיפה חברתית מועטה, חסכי למידה מוקדמים, או קשיים ממוקדים בתפקוד חברתי יומיומי.

 

 

רכיבי האימון

 

• הוראה והדגמה: המטפל מסביר ומדגים באופן ישיר התנהגויות חברתיות רצויות – לדוגמה, כיצד לפתוח שיחה, כיצד לשאול שאלה בצורה טבעית, כיצד לסמן הקשבה באמצעות שפת גוף.
  
  

• תרגול באמצעות משחקי תפקידים (Role-Playing): תרגול סצנות חברתיות בחדר הטיפול, במטרה ליצור חוויה בטוחה ללמידה, ניסוי וטעייה.
  
  

• משוב טיפולי: לאחר כל תרגול נמסר משוב ממוקד, ברור ובלתי שיפוטי, הכולל הצעות שיפור קונקרטיות. לעיתים נעשה שימוש בצילום וידאו לצורך צפייה עצמית ולמידה מונחית.
  
  

• שיעורי בית: המטופל מקבל משימות תרגול קונקרטיות בין הפגישות, לצורך יישום הדרגתי של המיומנויות במצבים חברתיים מציאותיים.

 

תחומי מיקוד אופייניים

 

• ייזום שיחה
  
  

• שימור שיחה (Turn-Taking)
  
  

• הקשבה פעילה וסימני שיתוף
  
  

• קשר עין ושפת גוף פתוחה
  
  

• אסרטיביות (הבעת עמדה, אמירת "לא")
  
  

• התמודדות עם התנגדות, ביקורת או קונפליקט

 

הרבה פעמים האימון הזה מיושם במסגרת טיפול קבוצתי - המאפשר מרחב תרגול טבעי יותר, פידבק דינמי ממטופלים נוספים, וחוויה מתקנת של השתייכות וביטוי עצמי.

 

 

 

אימון קשב וטכניקות מיינדפולנס

 

 

מרכיב מרכזי המשמר חרדה חברתית הוא קשב פנימי־עצמי מוגבר (Self-Focused Attention, SFA) – נטייה להפעיל מיקוד יתר בתחושות הגוף, במחשבות שליליות על העצמי, ובאופן שבו הפרט מדמיין שהוא נתפס על ידי אחרים. מצב זה מייצר "לולאה סגורה" של מודעות עצמית חריפה, פוגע ביכולת לקלוט מידע חיצוני רלוונטי, ומחזק את הדימוי העצמי השלילי.

לפיכך, חלק בלתי נפרד מהתערבות CBT כולל אימון בהסטת הקשב החוצה – ממיקוד עצמי למיקוד במציאות החיצונית.

 

 

מרכיבי ההתערבות:

 

• תרגילי מיקוד חיצוני (External Attention Training): תרגול יזום של הפניית הקשב אל גירויים סביבתיים בזמן אמת: פרטי לבוש של בן שיח, תוכן השיחה, שפת הגוף של האחר, אלמנטים פיזיים בסביבה. התרגול מתבצע הן בחדר הטיפולים והן בסיטואציות יומיומיות.
  
  

• מיינדפולנס (Mindfulness): תרגול שיטתי של נוכחות לא שיפוטית ברגע ההווה. המטופל לומד לזהות מחשבות ותחושות כארועים חולפים, מבלי להזדהות עימם או לפעול מתוך תגובתיות. גישה זו מקנה גמישות קוגניטיבית, הפחתת הזדהות עם תוכן מחשבתי חרדתי, וחיזוק היכולת לשהות בתוך חוויה רגשית מבלי להימנע ממנה.
  
  

• טכניקות הרגעה פיזיולוגית: אימון בנשימה סרעפתית, הרפיית שרירים הדרגתית (PMR) ואסטרטגיות ויסות גופניות נוספות – נועד להפחית עוררות פיזיולוגית חרדתית, ולחזק תחושת שליטה עצמית במצבים חברתיים מאתגרים.
  
  

 

הסטת הקשב מהווה גשר בין עבודה קוגניטיבית לעבודה התנהגותית. היא מאפשרת למטופל להיחשף למידע חברתי אובייקטיבי (כגון חיוך, הנהון, התעניינות) אשר מפריך את התחזיות הקטסטרופליות, ומסייע לשבירת מעגל ההימנעות וההחמרה.

 

כך הופכת התודעה – ממבצר חרדתי פנימי למערכת חישה פתוחה ללמידה.

 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

 

  

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

כתיבה:

 

מומחי מכון טמיר