מהי ההשפעה הפסיכולוגית והרגשית של החזקת נשק על חיילים?

איך נשיאת נשק

משפיעה על חיילים?

הקשר של חייל צה״ל עם הנשק רגשי ועמוק. במהלך הטירונות הוא מפתח מערכת יחסים עם אובייקט דומם שעובר התניות עם שלל השלכות, רגשות ואמונות. לנשק יש ריח של שמן וסולר, ריח שעובר אסוציאציה חזקה עם השירות והרגשות הקשורים בו. 

אין חייל שלא חולם על הנשק שלו, בין אם סיוט על הרובה שלך שהלך לאיבוד, פליטת כדור מסוכנת ובלתי נשלטת, ועד  מחשבות טורדניות על פגיעה באחרים או בגופו שלו.

מטופלים מספרים על חוויות רבות עוצמה בעת המטווח הראשון - החל ממראות דימיוניים שקופצים לבני הדור השני והשלישי לשואה, דרך דחף תוקפני שלא ניתן היה להזדהות עמו קודם לכן ועד בלאקאאוט מוחלט ששומט את הנחיות הבטיחות.

בתהליך הסוציאליזציה של הטירון לצה״ל נרקם חבל טבור דימיוני בין החייל לבין הרובה: תא״ל ארז גרשטיין ז״ל היה מג״ד שלי. הוא דרש מכל החיילים להסיר את רצועת הנשק ולאחוז אותו ביד. זה עשה משהו שעד היום קשה לי להסביר.

אביבית בנגוס כהן, MSW, מטפלת בחיילים ומלש״בים, ניל״י, מכון טמיר

המפקדים מחזקים את האסוציאציות המחרידות של המחיר האישי הצפוי על אובדן הנשק (״7 שנים בכלא״), הפירוק וההרכבה הופכים למלאכה חזרתית ויומיומית, ניקוי הנשק ומספר הכדורים במחסניות נבחנים בעין שיפוטית בכל מסדר בוקר.

עם הזמן מתרחשת דה-סנסיטיזציה (הפחתת רגישות הדרגתית) די נדירה - מצד אחד אנחנו זוכרים תמיד שזה אביזר קטלני ומסוכן ומצד שני הנשק הופך לשלוחה מרגיעה של הגוף, מחובר תמיד ברצועת חבל הטבור שכרוכה אל קרבנו בנסיעה ברכבת ובשינה באוטובוס. אנחנו שוכחים מהנשק ובאותה עת תמיד זוכרים.

אם אירחתם בישראל תיירים מחו״ל, שימו לב שזו אחת ההבחנות הראשונות שלהם: הם בוחנים בתמיהה חיילות וחיילים צעירים עם 'נשק בהצלב' מסתובבים בטבעיות בכל מקום.

היות הנשק כל כך קרוב ונגיש לאנשים צעירים מפחית באופן דרמטי את הריגוש שהוא מעורר. זה לדעתי ההבדל בין התשוקה של האמריקאים לנשק לבין האדישות היחסית שלנו כלפיו. אצלנו לירות זה תמיד נחמד, אצלם זה מופיע בתיקון השני לחוקת ארצות הברית (קראו אח"כ מאמר שכתבנו על הסיבות שבארה"ב יש כל כך הרבה מקרים של ירי המוני).

חנויות ציוד לחיילים הן קטלוג האקססוריז של הלוחם: תפס, ידית אחיזה ארגונומית, דורגלים, צולבת, הכל במקום אחד. טקס של רובאי והרובה שלו. זה טקס קרוב, אינטימי, מוקיר תודה, עם סימבולים חושניים (״קונדום״ למחסנית, פין שבת, חוטר לקנה ועוד שפע דימויים אינטימיים).

לעין בלתי מזוינת זה נראה כמו חייל שרוצה להביא את הנשק שלו להיות במצב הכי טוב, אבל מי שהיה או הייתה שם, יודע שלא פחות מכך, החייל רוצה שלנשק שלו יהיה טוב. כלי שרת שהפך עמית נאמן לדרך, כזה שמגיעה לו מתנת חג בחנות ציוד לחיילים, שאתה רוצה שהוא ירגיש את ההשקעה שלך בו.

בתקופתי, ב׳גולני׳, היה מאוד מרשים לסגור את קת הגליל בנגיחה. ה-M-16, שנכנס לכל יחידות החי״ר כעבור שנה וחצי ונחשב עד אז נשק פלסטיק ל״כוסיות״ הפך באחת לאובייקט מואדר ורב חן, שעל התצורה המקוצררת שלו חלמנו בלילה, באוהל. 

תשובות ושאלות על

הפסיכולוגיה של נשק

מאת:

אביגיל וינר, פסיכולוגית, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית

מתוך ראיון במאקו

למרות שאנחנו רואים בעצמנו חברה אלימה, אחוזי האלימות בנשק חם בארץ נמוכים משמעותית מאלו שבארה"ב לדוגמא, שבה אין גיוס חובה אבל יש נשק זמין לכל. למה לדעתך?

בארה"ב ניתן לרכוש נשק בקלות, פעמים רבות ללא כל בדיקת רקע או צורך בהכשרה כלשהי. כמו כן, חוקי השימוש והפתיחה באש מקילים יותר בהשוואה לישראל. לעומת זאת, בישראל, קיימים פיקוח ומגבלות רבות יותר לגבי הרשאים לשאת נשק (שלא במסגרת הצבאית) כמו גם חוקים מחמירים יותר לגבי השימוש בו. במסגרת הצבאית, טרם קבלת נשק חם, חיילים עוברים הכשרה והדרכה מעמיקה. הם נחשפים לנהלים, חוקים ומגבלות הקיימים לגבי החזקה ושימוש בנשק הן במסגרת הצבאית והן בחופשות בבית. כך, המערכת הצבאית מלמדת את החיילים לא רק כיצד להשתמש ולירות בנשק אלא גם מתי אסור להשתמש בו. 

נשיאת הנשק בצבא מלווה באיסורים, כללים נוקשים ועונשים במקרה של שימוש לרעה. מה לדעתך עושה לנו הדואליות הזאת – מצד אחד "הנה, קח נשק", ומצד שני "אבל דיר בלאק, אל תשתמש בו"?

הדואליות הזו, אם כי מבלבלת ולעיתים מקשה על קבלת ההחלטות בסיטואציות מורכבות הינה חשובה ומשמעותית. היא מאפשרת הבנה כי עם קבלת הנשק מגיעה גם אחריות רבה וכי מהחייל מצופה שימוש מושכל ואחראי בנשקו כמו גם שיש השלכות למעשיו.

במעמד הגיוס לצה"ל בודקים כשירות גופנית של מועמד לשירות, אך לא את כשירותו הנפשית (אלא אם כן המועמד עצמו מצהיר על בעיה מסוימת). האם לדעתך המקצועית מדובר בטעות או בסיכון סביר?

בני נוער המתגייסים לצבא, נמצאים עדיין בגיל ההתבגרות אשר מאופיין בחיפוש וגיבוש זהות, בלבול ורגישות רבה. בשל מאפיינים אלו, פעמים רבות גיל זה מלווה בתחושות חרדה, דיכאון וקושי. היציאה מהבית והכניסה למערכת צבאית נוקשה ומגבילה עשויה להביא לתחושות של חוסר שייכות, קושי ועליה ברמות המצוקה. תחושות אלו בשילוב עם הזמינות הגדולה של נשק בצבא בהחלט מהווה גורם סיכון משמעותי. לכן, ישנה חשיבות לבדיקה כלשהי של הכשירות הנפשית של בני הנוער טרם גיוסם. אומנם ראיון פסיכולוגי עם כל מועמד לגיוס הינו מורכב ויקר לביצוע, אך ישנם פתרונות זולים ופשוטים יותר אשר יכולים לסייע באיתור חלקי לפחות של חלק מאותם בני נוער שעשויים לחוות קשיים. למשל, שימוש בשאלוני דיכאון או חרדה טרם הגיוס לצה"ל יכול להצביע על מצוקה כלשהי ולאפשר המשך בירור מעמיק יותר בקרב נערים ונערות אלו.

האם דעות פוליטיות עלולות להשפיע על פוטנציאל נפיץ של אדם שמקבל נשק לידיים, או שמדובר דווקא בגורם מרסן?

כמובן שהתשובה תלויה בדעה הפוליטית וגישתו של האדם המקבל נשק. אולם, במצבים בהם הדעות והתפיסות עימן מגיע האדם הינן כאלו אשר עושות דה-הומניזציה לאחר או "לאויב", נפיצות גדולה יותר ותגובות בעייתיות יותר בהחלט יכולות להתרחש. דה-הומניזציה הינה שלילת אנושיותו של האדם אשר מביאה לניכור רגשי ולנטרול (ברמות שונות) של הרמה השיפוטית והמוסרית כלפי קבוצה או אדם הנתפסים באופן זה. תפיסה שכזו יכולה להביא לתגובות ויחס פחות מצפוני וכאמור יותר נפיץ.

האם יש הבדל בבריאות הנפשית בין צעירים ישראלים, שנושאים נשק כחלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות, לבין צעירים ממדינות אחרות (באירופה לצורך העניין) שלא נוגעים בנשק כלל לאורך כל שנות חייהם?

השירות הצבאי מגדיר באופן ברור את היציאה מהבית, קבלת אחריות רבה ועשייה משמעותית ומהווה חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות של ישראלים צעירים. מבחינה זו, הצעירים בישראל מתבגרים "מהר יותר" ולומדים להתמודד עם קשיים ואתגרים משמעותיים כבר בגיל צעיר יותר בהשוואה לבני גילם במדינות אחרות. מחקרים שנעשו בישראל לגבי מקומו של הצבא בחייהם של צעירים הראו כי לשירות צבאי תרומה משמעותית להתפתחות ולהתבגרות וכי מרבית בני הנוער חשים מחויבים לשירותם הצבאי ותופסים אותו (על אף האתגרים והקשיים ) כחיובי. החשיפה לתכנים קשים ולטראומות במהלך השירות הצבאי הם הגורמים העיקריים שעשויים לפגוע בבריאות הנפשית של צעירים אלו. לעומת זאת, נשיאת נשק כחלק מההשתייכות למסגרת הצבאית, אשר נעשית תחת הנחיות ונהלים ברורים ומהווה דבר שכיח ומקובל בתרבות הישראלית, ככל הנראה איננה מביאה לנזק משמעותי בקרב מרבית הצעירים המתגייסים לצבא. כמובן שצעירים בעלי רגישות נפשית גבוהה יותר עשויים לחוות את המסגרת הצבאית כמו גם את נשיאת הנשק באופן שלילי יותר אשר עשוי להביא גם לפגיעה בבריאות הנפשית.

אנחנו כמעט ולא שומעים על שימוש אלים בנשק מצד חיילים, אבל המצב הפוך כשמדובר במאבטחים עם נשק: שמענו על לא מעט מקרי רצח שבהם כלי הרצח היה הנשק שקיבלו בעבודה. מאיפה נובע הפער הזה?

בניגוד לחיילים ולשוטרים אשר כפופים לחוקים ולפקודות במסגרת יחסית נוקשה ומאוד ברורה, מאבטחים פרטיים אינם עוברים הכשרה מקיפה כמו בצבא או במשטרה, נתונים לפחות פיקוח ואינם כפופים לאותם נהלים. למשל, נהלי הפתיחה באש הקיימים בצבא אינם חלים על מאבטחים ומאפשרים להם לפתוח באש בקלות רבה יותר. כך, בהיעדר הכשרה ונהלים מקיפים, יכול להיווצר מצב בו האצבע של המאבטחים הינה "קלה יותר על ההדק". היות "והחינוך" לשימוש בנשק בזמן העבודה הינו רפה יותר בקרב המאבטחים, גישה זו יכולה לזלוג לבית ולהביא לשימוש בעייתי בנשק גם מחוץ לשעות העבודה.

נכתב ע״י אביגייל וינר, MA,

פסיכולוגית בהתמחות קלינית,

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

הכוונה לטיפול פסיכולוגי עבור חיילים וחיילות, הורים ובני/ות זוג. צוות מכון טמיר. https://www.tipulpsychology.co.il/idf/therapy-sadir.html

ארה"ב - שיאנית הטבח ההמוני. איתן טמיר ואביגיל וינר, חדשות מחלקה ראשונה. 3.10.2017. http://www.news1.co.il/Archive/003-D-123270-00.html