המבט נעוץ בנקודה אחת באופק, ממוקד ומנסה להיות בתוך ה-flow. אבל הנה, השפתיים שלה בוגדות בה. הן רועדות קלות, בלתי מורגשות, אבל בשבילה זה רעידת אדמה על שמורגשת למרחקים. הגוף החליט לפניה.
הרעד הזה, קל עד מבהיל, הוא רק אחד משלל התסמינים של חרדה חברתית, אלה הגופניים שמסגירים את האמת.
בלי תופים, בלי מחולות ואזעקות, פשוט רעד, דופק מואץ, הסמקה, כפות ידיים בוהקות ותחושת היחשפות מטרידה כאילו כל האור בחדר, ובעקבותיו המבטים, מרוכזים רק בה. כאילו הם רואים את גופה ישירות דרך מחסה הפודיום.
בסדר, מתרגשים, אבל אלה לא רק תסמיני התרגשות, זו מערכת שלמה, די מדהימה בתחכום הפרימיטיבי שלה, שמגיבה לאיום חברתי כאילו היה שריפת יער מאיימת.
כשזה קורה, הגוף לוקח פיקוד.
המודעות העצמית עולה על גדותיה, ה-overthinking שלא נותן מנוח כמו מקרן פנימי שמאיר כל רעד, כל גוון בלחיים, כל אנחה בלי קול.
מול החשש להיחשף, הנפש נכנסת למגננה: הימנעות, אבל זו רק מחזקת את הפחד. זהו מעגל סגור, שבו עצם הפחד מהחרדה מזין את החרדה עצמה, עד שהגוף לוקח תפקיד ראשי בתסריט שנכתב מרגע לרגע.
תסמינים גופניים של חרדה חברתית
חרדה חברתית מתבטאת במגוון תסמינים גופניים המשקפים את תגובת הגוף למצבים חברתיים מאיימים. להלן התסמינים הנפוצים, הטריגרים האופייניים והמנגנונים הפיזיולוגיים מאחוריהם.
טריגרים נפוצים
תחושת צפייה, מבוכה, שיפוט חברתי, היות במרכז תשומת הלב, מחמאות או ביקורת
הסבר פיזיולוגי
הרחבת כלי דם בפנים עקב הפעלת מערכת העצבים הסימפתטית. האדרנלין גורם להרחבת כלי הדם, מה שמגביר את זרימת הדם וגורם לאדמומיות הניכרת בפנים.
טריגרים נפוצים
מצבי ביצוע (דיבור, כתיבה, אכילה), תחושת בחינה, הצגה בפני קהל, ראיונות עבודה
הסבר פיזיולוגי
שחרור אדרנלין גורם להתכווצות מהירה של השרירים. מתח שרירים מוגבר ושינויים בזרימת הדם לגפיים עלולים לגרום לתחושת חולשה או רעד שקשה לשלוט בו.
טריגרים נפוצים
שירותים ציבוריים, נוכחות אחרים, לחץ זמן, חוסר פרטיות
הסבר פיזיולוגי
כיווץ בלתי רצוני של סוגר השלפוחית עקב חרדה ומתח. מערכת העצבים הסימפתטית מפעילה את שרירי הסוגר ומונעת הרפיה, מה שמקשה על מתן שתן בנוכחות אחרים.
טריגרים נפוצים
אכילה/שתייה בנוכחות אחרים, פחד מחנק, ארוחות עסקיות או חברתיות
הסבר פיזיולוגי
כיווץ שרירי הגרון בעקבות חרדה ומודעות יתר לתהליך הבליעה. המתח משבש את התיאום העדין של שרירי הבליעה, מה שיוצר תחושה של קושי בבליעה או "גוש בגרון".
טריגרים נפוצים
ציפייה לאירוע חברתי, נוכחות במצבים חברתיים מלחיצים, חרדת ביצוע
הסבר פיזיולוגי
ציר מוח-מעי: אותות חרדה משבשים את פעילות העיכול. הורמוני סטרס משפיעים על תנועתיות המעיים והפרשת חומצות עיכול, מה שיכול לגרום לתסמינים כמו בחילה, שלשול, עצירות או כאבי בטן.
טריגרים נפוצים
ציפייה ליציאה מהבית למצב חברתי, לפני נסיעות ארוכות, לפני פגישות חשובות
הסבר פיזיולוגי
מתח שרירים מקרין לאזור השלפוחית, רגישות יתר לתחושות גופניות והתנהגות טקסית להשגת שליטה. החרדה מגבירה את המודעות לתחושות בשלפוחית, יוצרת דחף לוודא שלא תהיה הפתעה לא נעימה במצב חברתי.
טריגרים נפוצים
מצבים חברתיים אינטנסיביים, התקפי פאניקה, דיבור מול קהל, מקומות צפופים
הסבר פיזיולוגי
היפרוונטילציה (נשימת יתר) - נשימה מהירה ושטחית הגורמת לירידה ברמות הפחמן הדו-חמצני בדם. בנוסף, מתח בשרירי הגרון והחזה עלול ליצור תחושת לחץ או מחנק גם כשאין הפרעה אמיתית בנשימה.
חרדה חברתית היא לא רק מכה בכנף בזמן היכרות עם אנשים חדשים, היא פחד לפגוש מבט או רגעי שתיקה בין משפטים. אנשים הסובלים מההפרעה טרודים מהאפשרות שמישהו יבחין ברעד בידיים, יקלוט את ההסמקה, או יתהה על הצרידות הקלה בקול. לא באישיות עסקינן אלא בזירת הישרדות, כי עבור מי שמתמודד איתה, כל מפגש חברתי עלול להפוך למבחן, עם קהל מדומיין, שופטים נוקשים ותחושת כישלון שאורבת עוד בטרם נאמרה מילה. זו חרדה שצומחת מתוך הצורך האנושי להשתייך, אבל חונקת בדיוק במקום שבו האדם מבקש להיראות.
המאפיינים המוכרים של חרדה חברתית הם פחד מדיבור מול קהל, אבל חשוב לראות שזו חרדה שחודרת לרגעים הכי פשוטים: שלוק מכוס מול אחרים, הבעת דעה בסיעור מוחות, פנייה למלצר. הפחד הוא רק ממה שאנשים יגידו - אלא ממה שיחשבו, ואפילו ממה שיראו. כל מחווה הופכת לחשודה וכל גמגום לחשיפת יתר.
תהליך החרדה החברתית והתסמינים הגופניים
חרדה חברתית משפיעה על המחשבות והרגשות, אבל גם גורמת למגוון רחב של תגובות גופניות. תחושות סומטיות אלו יכולות להיות די מבהילות ולתרום עוד יותר לתחושת החרדה. לחץ על כל שלב בתהליך כדי להבין יותר.
התסמינים הגופניים של חרדה חברתית
לחץ להרחבה
אנשים הסובלים מחרדה חברתית עלולים לחוות מגוון רחב של תסמינים גופניים. אחד התסמינים הנפוצים ביותר הוא דופק מהיר או דפיקות לב מואצות. תסמין נפוץ נוסף הוא הזעה מוגברת, במיוחד בכפות הידיים, במצח ובבתי השחי. רבים חווים גם רעד שיכול להופיע בידיים, ברגליים או בקול.
תסמינים גופניים אחרים כוללים: הסמקה בפנים, קוצר נשימה או תחושת מחנק, בחילה או אי נוחות בבטן, מתח שרירים, סחרחורת או תחושת עילפון, כאבי ראש, יובש בפה, צמרמורות או גלי חום, גמגום או קושי לדבר, תחושת ניתוק מהגוף או מהמציאות, כאבים בחזה ועוד.
המנגנון מאחורי התסמינים
לחץ להרחבה
התסמינים הגופניים של חרדה חברתית הם תוצאה של תגובת הגוף לסטרס, המכונה לעיתים קרובות תגובת "הילחם או ברח". מצבים חברתיים הנתפסים כמאיימים מפעילים את מערכת העצבים הסימפתטית, המכינה את הגוף להתמודדות עם סכנה.
תגובה זו כוללת שחרור של הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול. הורמונים אלו גורמים לשינויים פיזיולוגיים שונים שמטרתם להגביר את הסיכוי להישרדות במצב של סכנה ממשית. עם זאת, בחרדה חברתית, תגובה זו מופעלת גם כאשר אין סכנה פיזית אמיתית.
המנגנונים הפיזיולוגיים הספציפיים
לחץ להרחבה
דופק מהיר: נובע משחרור אדרנלין המגביר את קצב הלב כדי להזרים יותר דם לשרירים, כהכנה לפעולה.
הזעה מוגברת: נגרמת כתוצאה מגירוי בלוטות הזיעה על ידי מערכת העצבים הסימפתטית, כהכנה לפעולה גופנית או לוויסות טמפרטורת הגוף.
רעד: נובע מהתכווצות מהירה של השרירים כתוצאה מעודף אדרנלין.
הסמקה: מתרחשת עקב הרחבת כלי הדם בפנים כתוצאה מהאדרנלין, מה שמגביר את זרימת הדם וגורם לאדמומיות.
קוצר נשימה: נגרם כתוצאה מנשימה מהירה ושטחית (היפרוונטילציה), הנובעת מהצורך של הגוף לקבל יותר חמצן.
השונות בין אנשים
לחץ להרחבה
עוצמת התסמינים הגופניים של חרדה חברתית ושכיחותם משתנים מאוד בין אנשים שונים:
עוצמת החרדה: חרדה קלה עשויה לגרום לתסמינים מתונים, בעוד שחרדה חמורה עלולה להוביל לתסמינים חזקים יותר ואף להתקפי חרדה.
סוג החרדה: החרדה יכולה להיות ממוקדת במצבים חברתיים מסוימים, כמו דיבור בפני קהל, או כללית יותר, המופיעה ברוב המצבים החברתיים.
הבדלים אישיים: אנשים שונים מגיבים אחרת לסטרס וחרדה. גורמים כמו נטייה גנטית, חוויות עבר ותפקוד נוירולוגי יכולים לשחק תפקיד בשונות זו.
גורמים נוספים המשפיעים
לחץ להרחבה
מחשבות ואמונות: מחשבות שליליות ואמונות לגבי מצבים חברתיים יכולות להגביר את החרדה ואת התגובה הגופנית.
מצבים רפואיים נלווים: קיימים מצבים רפואיים נלווים, כגון מחלת פרקינסון, שיכולים להחמיר תסמינים גופניים של חרדה חברתית.
הרגלי חיים: שינה לא מספקת, תזונה לקויה ומיעוט בפעילות גופנית, עלולים להחמיר את תסמיני החרדה.
פחדים ספציפיים: חלק מהאנשים עלולים לפתח פובייות ספציפיות הקשורות לתסמינים הגופניים שלהם, כגון אריתרופוביה (פחד מהסמקה) או פחד מידיים רועדות, מה שיכול להחמיר עוד יותר את החרדה החברתית שלהם.
ההשפעה של חרדה חברתית חורגת מעבר לחיי החברה ומשליכה גם על תחומים כמו מערכות יחסים, עבודה ולימודים.
חרדה חברתית עלולה למשל להקשות על יצירת קשרים חדשים ועל שימור קשרים קיימים.
הקושי בפתיחות ושיתוף נובע בחלקו מהחשש מתגובות גופניות בלתי רצויות.
מי צריך לקחת סיכונים מיותרים?
לחרדה חברתית יש טבע חודרני.
במקום העבודה או בלימודים, פחד מלדבר בפני קהל, להשתתף בפגישות או ליצור קשרים עם עמיתים עלול להגביל את ההתקדמות המקצועית והאקדמית.
התסמינים הגופניים עצמם, כמו רעידות בברכיים, עלולים להפריע לביצוע משימות מסוימות.
הסובלים מחרדה חברתית עלולים לפתח פחד ספציפי מהתסמינים הגופניים עצמם, כמו פחד מהסמקה (אריתרופוביה) או פחד מפני רעד.
פחד כזה יכול להגביר עוד יותר את החרדה וליצור מעגל קסמים שלילי. החשש מלחוות תסמינים גופניים יכול להפוך למוקד מרכזי של החרדה, מה שמניע התנהגויות הימנעות ומגביר את המצוקה הכוללת.
טיפול בתסמינים פיזיולוגיים של חרדה חברתית
יש הרבה דרכים ואסטרטגיות להתמודדות ולניהול של התסמינים הגופניים של חרדה:
טיפול פסיכולוגי, ובפרט טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT), נחשב ליעיל ביותר לטיפול בחרדה חברתית.
CBT עוזר לאנשים לזהות ולשנות דפוסי חשיבה שליליים ולפתח מיומנויות התמודדות יעילות.
חשיפה הדרגתית למצבים מעוררי חרדה היא מרכיב מרכזי ב-CBT, המסייע להפחית את התגובה החרדתית לאורך זמן.
טיפול קבוצתי יכול לספק סביבה תומכת לתרגול אינטראקציות חברתיות ולמידת מיומנויות חדשות.
טכניקה נוספת היא הסטת קשב מהתחושות הגופניות המלחיצות אל הסביבה החיצונית, מה שיכול להפחית את עוצמת החרדה.
במקרים של חרדה קשה, שוקלים לפעמים טיפול תרופתי, כמו SSRI או SNRI שמשמשות לעיתים לטיפול ארוך טווח בחרדה חברתית.
נוגדי חרדה ממשפחת הבנזודיאזפינים יכולים לשמש במצבים נקודתיים כדי לספק הקלה מהירה מתסמיני חרדה.
חוסמי בטא יכולים לעזור בהפחתת תסמינים גופניים ספציפיים כמו דופק מהיר והסמקה, במיוחד לפני אירועים מלחיצים.
בנוסף לטכניקות הללו, יש טיפים מעשיים שיכולים לעזור בניהול התסמינים הגופניים במצבים חברתיים:
הכנה מראש של נושאי שיחה יכולה להגביר את תחושת הביטחון. התמקדות בשיחה עצמה ולא בתחושות הגופניות יכולה להפחית את המודעות העצמית.
גם יציאה הדרגתית מאזור הנוחות והתמודדות עם מצבים חברתיים מאתגרים יכולה לבנות חוסן.
שיתוף אחרים בתחושות יכול לספק תמיכה ופרספקטיבה.
לבסוף, קורטוב של חמלה עצמית וקבלה של התחושות הגופניות יכולים להפחית את הלחץ הנלווה אליהן. גישה רב-גונית המשלבת טכניקות הרפיה, שינויים באורח החיים, טיפול פסיכולוגי ובמידת הצורך תרופות, מציעה את האסטרטגיה המקיפה ביותר לניהול התסמינים הגופניים של חרדה חברתית.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
שאלות נפוצות על תסמינים גופניים בחרדה חברתית
1. למה הגוף שלי מגיב בעוצמה כזו למצב חברתי פשוט?
כי מבחינת המערכת שלך – זה לא פשוט בכלל. הגוף מגיב כאילו אתה נמצא תחת איום קיומי, כי מבחינה אבולוציונית, דחייה חברתית באמת הייתה סכנת חיים. גם היום, המוח החברתי לא מבחין בין סכנה פיזית לאיום סמוי על הערך העצמי – הוא מזהה חשיפה, שיפוט או סיכוי ללעג, ומפעיל תגובת חירום של "הילחם או ברח": דופק מואץ, רעד, הסמקה, קושי לנשום. זה לא כי אתה חלש או דרמטי – אלא כי המערכת שלך מדויקת מדי. היא מזהה סיכון במקום שבו היית פגיע פעם. וכשהנפש לא מרגישה מוגנת, הגוף נכנס להיכון. הבעיה היא שהתגובה הזו, שנועדה להגן – היא זו שחושפת אותך עוד יותר.
2. האם תסמינים גופניים של חרדה חברתית עלולים להידמות להתקף לב?
כן – וזה בדיוק מה שהופך את זה למפחיד כל כך. דופק מהיר, לחץ בחזה, קוצר נשימה, תחושת נימול בידיים או בלבול רגעי – כולם תסמינים שיכולים להופיע גם בהתקף לב וגם בהתקף חרדה. ההבדל הוא שהחרדה לא נובעת מפגיעה בלב – אלא מהעומס הרגשי שמופעל על המערכת כולה. בפועל, אצל אנשים בריאים, חרדה חברתית לא מסכנת חיים – אבל היא בהחלט גורמת לגוף לחוות מצוקה שמרגישה כמו מצב חירום. והדמיון הזה הוא חלק מהמלכודת: המוח מזהה תחושות גופניות ומפרש אותן כסכנה – מה שמגביר את החרדה, שמגבירה את התחושות, וחוזר חלילה. במצבים כאלה, אבחנה רפואית חד־פעמית יכולה להוריד את מפלס החרדה, אבל הטיפול האמיתי יגיע כשהנפש תלמד לפרש את האזעקה – ולכבות אותה מבפנים.
3. איך אפשר לדעת אם ההסמקה שלי היא בגלל חרדה או משהו רפואי אחר?
התשובה טמונה בשאלה אחרת: מתי ההסמקה מופיעה? אם היא צצה כשאת במרכז תשומת הלב, מדברת מול קהל, מקבלת מחמאה, או סתם מרגישה שנועצים בך מבט – סביר מאוד שהמקור אינו רפואי אלא רגשי. הסמקה בחרדה חברתית היא תופעה מוכרת. זו תגובה ביולוגית למצבים של חשיפה: מערכת העצבים הסימפתטית מרחיבה את כלי הדם בפנים, והאדמומיות – שאולי אף אחד לא רואה, אבל לך מרגישה כמו שריפה – עולה. לעיתים רחוקות בלבד מדובר במצב רפואי כמו רוזציאה או בעיה הורמונלית. אבל לרוב, עצם החשש מההסמקה – הוא זה שגורם לה. הפחד מהסמקה הוא כמו פנס שמכוון אליך בדיוק כשאת רוצה שיכבו את האור. והדרך להתמודד איתו לא מתחילה במראה – אלא בפירוק של מנגנון הבושה.
4. האם פחד מרעד יכול להוביל להימנעות ממקצועות מסוימים?
כן, והרבה פעמים זה קורה בלי שמודעים לכך. אנשים לא אומרים "פחדתי שהיד שלי תרעד אז שיניתי כיוון", הם פשוט בוחרים במסלול שקט יותר, מדלגים על תפקידים שמצריכים נוכחות, מדחיקים שאיפות. הפחד הוא לא מהרעד עצמו – אלא מהפירוש החברתי שלו. שיראו. שישפטו. שאולי יחשבו שאתה לא כשיר. ולאט־לאט האדם מצמצם את עולמו לפי מידת הבושה – לא לפי גודל הכישרון. פחד מהרעד הוא לא רק פחד מתנועה בלתי נשלטת, אלא ממבט שלא תוכל לעמוד בו.
5. מה ההבדל בין שלפוחית ביישנית לבעיות שתן רפואיות?
ההבדל הוא לא בגוף, אלא בהקשר. שלפוחית ביישנית – או פרורזיס – היא מצב שבו הקושי מופיע רק כשהאדם נמצא במצב חברתי: שירותים ציבוריים, נוכחות של אחרים, לחץ זמן. זה לא עניין רפואי אלא תגובה לחרדה שמופעלת בדיוק כשהפרטיות מתערערת. לעומת זאת, בעיות שתן רפואיות נמשכות גם כשאין לחץ חברתי, ויש להן סימפטומים שונים. כשזה מופיע רק במצבים של נוכחות – זו לא תקלה בשלפוחית, אלא סימן שמישהו בפנים מרגיש נצפה מדי.
6. למה אני חייב לשירותים ממש לפני שאני יוצא מהבית?
כי הגוף שלך, בניגוד ללוח שנה או הגיונות של בגרות, מזהה שהולך לקרות משהו מלחיץ – ומגיב מראש. הדחף להשתין רגע לפני יציאה, במיוחד למקום שיש בו אנשים או אי־ודאות, הוא אחד הביטויים השקטים של חרדה חברתית. לא כי באמת יש צורך פיזי, אלא כי זו הדרך של הגוף לנסות להחזיר שליטה. המוח מאותת: אולי תתפדח, אולי לא תוכל להפסיק לחשוב על זה, אולי יהיה מאוחר מדי. והשלפוחית מגיבה, לא בגלל שהיא מלאה – אלא כי אתה מלא חשש. זו לא בעיה אורגנית, אלא סימן שהחרדה שלך מדברת דרך הגוף, עוד לפני שיצאת מהדלת.
7. האם תחושת מחנק בזמן אינטראקציה חברתית מסוכנת?
היא מפחידה, אבל לא מסוכנת. תחושת מחנק, קוצר נשימה או לחץ בגרון הם תופעות פיזיולוגיות נפוצות מאוד בזמן חרדה, ובמיוחד במצבים של חשיפה חברתית. מה שקורה בפנים הוא לא חסימה אמיתית של אוויר, אלא תגובה של המערכת האוטונומית שמשבשת את הנשימה התקינה. המוח מפרש את המצב כאיום, הנשימה מואצת, השרירים מתכווצים, והגרון – שמושפע מאוד ממתח – מרגיש כאילו נסגר. למרות התחושה המבהילה, אין כאן סכנה רפואית. אבל התחושה עצמה עלולה לגרום להחמרה של הפחד ולמעגל נוסף של חרדה. הדרך לצאת משם לא מתחילה בלהילחם בנשימה, אלא בלהחזיר בהדרגה אמון בגוף. כי הוא לא באמת נגדך. הוא פשוט מנסה להגן – קצת יותר מדי.
8. איך תחושות גופניות כאלה עלולות להשפיע על חיי האהבה שלי?
הן משפיעות, לפעמים בלי שמדברים על זה. הסמקה, רעד, קושי בבליעה או דופק מהיר — כולם יכולים להיראות מבחוץ כ"שטויות של לחץ", אבל מבפנים הם נתפסים כסכנת חשיפה. כשהגוף מגיב כך דווקא ברגעים של קרבה, משהו בתשוקה מתכווץ, במבט נחלש, והאדם נסוג. הפחד הוא לא מהאחר, אלא ממה שהאחר עלול לראות. מי שמרגיש שהגוף שלו מסגיר אותו, מתחיל להיזהר. פחות מגע, פחות פתיחות, פחות יוזמה. האהבה לא נעלמת — היא פשוט נדחקת הצדה לטובת הישרדות. וכשאהבה נאלצת לשרוד, היא מפסיקה לפרוח.
9. האם חרדה חברתית יכולה לגרום לבעיות עיכול כרוניות?
בהחלט. ולפעמים זה אפילו מתחיל שם. הקשר בין המוח למערכת העיכול הוא דו־כיווני, עמוק ורגיש. חרדה חברתית מפעילה את אותה מערכת ביולוגית שמפעילה סטרס כללי, והיא משבשת את הפעילות התקינה של מערכת העיכול: מעכבת ריקון קיבה, מגבירה תנועתיות, משנה הפרשת חומצות. אבל לא רק פיזיולוגיה מעורבת כאן. אנשים שסובלים מהצפה גופנית בזמן אינטראקציה חברתית נוטים להיות מודעים מאוד לכל תחושה — כולל כל תנועה בבטן. הדאגה הופכת לחשדנות, והחשדנות יוצרת מתח. במקרים רבים, הטיפול האפקטיבי ביותר בבעיות עיכול שמחמירות במצבים חברתיים לא נמצא בקיבה — אלא בדיוק במקום שבו התחושה התחילה: בפחד להיראות.
10. איך מודעות יתר לתחושות גופניות מזינה את מעגל החרדה?
כשכל תשומת הלב מופנית פנימה, כל סימן קטן הופך לאיום. הסמקה קלה נתפסת כחשיפה, רעד קל ביד הופך לסימן לחולשה, כל דופק מורגש מקבל משמעות של כישלון חברתי. המודעות הזו לא רגילה — היא חדירה יתר של תשומת הלב לתוך הגוף, כמעט כמו מיקרופון שמגביר כל תנועה. היא לא רק מתבוננת — היא מפרשת, שופטת, מזהירה. ואז, באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון לשלוט בתחושות מחזק אותן. הפחד מהחרדה יוצר חרדה מהפחד, והמעגל נסגר. רק כשתשומת הלב מתחילה לנוע החוצה, כשיש פחות מאבק ויותר נוכחות, המעגל מתחיל להיסדק.
11. מה הקשר בין חרדה חברתית להתפרצות של פוביות גופניות?
חרדה חברתית היא הקרקע — הפוביות הגופניות הן הסעיפים הקטנים שלא קראו עד הסוף. אדם שנפגע שוב ושוב מהתחושה שהוא נבחן או נחשף, מתחיל לפחד לא רק מהמצב — אלא מהתגובה שלו בתוך המצב. פתאום ההסמקה היא לא רק תסמין אלא אויב. הרעד הופך לדבר שצריך להסתיר. הקול שמתייבש, הבטן שמתכווצת — כולם מקבלים תפקיד דרמטי מדי בתוך הסיפור. כך נוצרת פוביה ממוקדת: פחד מהסמקה, מפהקות, מגמגום, מאיבוד שליטה פיזי. הפחד מהתחושה עצמה גובר על הפחד מהמצב, והאדם נכנס לספירלה כפולה — גם להופיע קשה לו, וגם להרגיש את עצמו כשהוא מופיע. כדי להשתחרר מהפוביה, צריך קודם להבין את הסיפור שהיא מספרת.
12. באילו מצבים מומלץ לשלב טיפול תרופתי להתמודדות עם תסמינים גופניים?
כשהגוף מגיב בעוצמה שהנפש לא מצליחה להכיל – אפשר להיעזר בתרופה. אם אתה נמנע ממצבים חברתיים כי רעד בברכיים או דופק הולם פוגעים לך בקול, אם אתה קם בבוקר עם כיווץ בבטן רק כי צפוי מפגש או שיחה – ייתכן שהתרופה תוכל להוריד את עוצמת הרעש הפיזי, כדי שתוכל להתחיל להקשיב למה שקורה באמת בפנים. ההמלצה לשלב טיפול תרופתי נעשית כשקיימת סבל משמעותי, תפקוד נפגע, והחרדה לא מאפשרת לתהליך הטיפולי להתקדם. במקרים כאלה, SSRI, חוסמי בטא או טיפול קצר טווח נגד חרדה – יכולים לשמש כגשר: הם לא "מתקנים" את החרדה, אבל יוצרים שקט זמני שמאפשר להתחיל לרפא אותה. התרופה לא עושה את הדרך במקומך – אבל היא יכולה לאפשר לך להתחיל ללכת בה.
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
עם מומחי מכון טמיר
מקורות:
מכון טמיר לפסיכותרפיה