הפוך גוטה, הפוך- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית | אורי פריד

הפוך גוטה, הפוך-

מסע אל "לב"

הגבריות הישראלית

"הוא דווקא גבר רומנטי"

כתיבה:

אורי פריד,

MSW

"תגיד, אלה שלך?" ניגש אלי בסופר בחור שאני לא מכיר עם ערימת מצרכים בידיים. "נראה לי ששמת את זה בטעות בעגלה שלי" הוא ממשיך. אני נבוך, "הייתי בטלפון, חלוקת קשב, תודה. סליחה. נקודה."הוא מצחקק ובעודו מתרחק מפטיר, "מזל גדול ששמתי לב, שלא תישן הלילה בחדר מדרגות". לוקח לי רגע להבין ואז אני מחייך לבדיחה, בפנים נהיה לי קוואץ' קטן.

אני מסתובב בסופר בשעות הערב המאוחרות עם רשימת קניות, חבורה של גברים בחולצות מכופתרות, או בגדי עבודה מגוונים, דוחפים עגלה ועל פניהם נסוך מבט מחפש, בואכה אבוד.

סליחה, איפה זה אבקת אפייה?

איזה פירורי לחם הם "זהובים"?

תגידי באיזה מרכך כביסה לבן אנחנו משתמשים בבית, יש פה מלא לבן. איך נראים אגוזי מקדמיה, לוז זה מקדמיה בעברית?

צימוקים בהירים או כהים, משנה לך איזו חברה?

ועוד כהנה וכהנה. חוויה גברית מוכרת. אחווה מודרנית.

אלא, שאצלנו בבית אני אחראי על רשימת הקניות, אני זה שיודע מה חסר בארונות, בד"כ אני מביא מהסופר פינוקים יקרים/מוגזמים ובהיפוך תפקידים מגדרי אני גם זה שחוטף את האש על הבזבוז, על זה שאפשר להאכיל גדוד של גולני, על דור שלישי וגו'.

בסיטואציה שתארתי למעלה, הבנתי שבתוך הקלחת המגדרית איבדתי גם את החוויה של הגבר חסר האונים בסופר, באיזה אופן איבדתי שם את השייכות החברתית שלי- להיות איבר בקבוצת הגברים חסרי האונים שחולקים חוויה משותפת של אי ידיעה לגיטימית. אין עוד הרבה מרחבים ציבוריים שבהם מותר לגבר להרגיש חסר אונים לחלוטין, ועוד לקבל על כך גושפנקא חברתית. דווקא הגבר הרומנטי בהקשר הזה, הוא קצת פחות גבר.

נדמה לי שמחול הזוגיות שמתרחש בסופרים ברחבי הארץ והעולם הוא מעין מרחב בלעדי של תיקוף לחווית חוסר אונים גברית. אגב בקרב חברים קיימת סקאלה שבה גבריות נמדדת ביחס הפוך לרמת ההתמצאות שלך ברחבי הסופר, כלומר ככל שאתה פחות מתמצא בעניינים נשיים (כביסה/גיהוץ/ בישול/קניות/בגדים) כך אתה יותר "גבר".

קאט בסיפור. זורק אותי לפעם הראשונה שבה נכנסתי לסופר גדול בארה"ב. באותה תקופה ממש גרתי שם והייתי צריך למלא את הבית במצרכים בסיסיים, לא מלפפון, עגבנייה ושתי לחמניות של טיול תרמילאים. אני צריך להודות בבושה מסויימת שאני מחבב גדול של סופרים. אני נוהג לעבור עם העגלה בכל שורה, מתרשם מהצבעים, סוגי האריזות, שמות, פונטים. סופרים לוקחים אותי לעולם של דמיון וחלומות על מה אפשר להכין, מי מסתדר עם מי בתוך המחבת, מרקמים, ריחות ועונג.בכל אופן, בפעם הראשונה שנכנסתי לסופר ההוא חוויתי דיסאוריינטציה עצומה, הרגשתי שאני אבוד לגמרי במרחב, לא ידעתי למצוא כמעט אף מוצר שחיפשתי וביליתי שם כמעט שלוש שעות בצייד. כנראה הסידור האסוציאטיבי של מוצרים ביבשת החדשה שונה לגמרי מזה פה אצלינו. נוסף על צורות אריזה שונות, צבעים אופיינים למוצרים מסויימים וכן הלאה, גם "תורת הקבוצות" האמריקאית אודות צרכי אפיה, קופסאות שימורים, אוכל מוכן וכו' שונה לחלוטין. היגיון הקיבוץ שלהם אחר.

היה בהבנה עד כמה שיטוט במרחב מוכר הוא אסוציטאיבי ומורכב מתבניות משהו מאד מעניין. הרגשתי אבוד לגמרי במרחב לכאורה נגיש ומוכר. האתגור של חווית ההתמצאות במרחב הוא דבר לא שגרתי, למותר לציין שחזרתי אז הביתה מותש, כמו אחרי ריצה ארוכה. הזיכרון משם נשאר איתי כזיכרון לא משויים, תחושתי יותר מאשר ורבאלי, ילד קטן אל מול העולם הגדול. לקח לי זמן עד שהתוכנה בראש התארגנה מחדש, וכשחזרתי לארץ חטפתי שוק דומה בזעיר אנפין, כנראה משהו משפת האם המרחבית לא נעלם גם במפגש עם לא מודע חלופי.

עד כאן הזיכרון האסוציאטיבי משם, מנסה להבין מה עורר אותו.חוזר לעגלת הקניות בסופר.

בתוך עולם גברי שבו חוסר אונים (מה, אתה לא יודע להחליף גלגל?) ותלות הם בלתי נסבלים, לא רק ע"י ההגמוניה הגברית אלא גם על ידי החברה הנשית (נשים רבות שפגשתי, פמיניסטיות ככל שיהיו מודות שחוות Turn Off מגבר שלא יודע לקדוח בקיר), הסופר הוא כמו אקס טריטוריה, יבשת אחרת, עולם מקביל. בסופר (כמייצג) קיים מרחב מתקף לתלות גברית. אם קיימת הנחה מסורתית א-פריורית מובלעת שאשה צריכה להיות תלויה ברמה מסויימת בגבר, ואנחנו הגברים נהנים מעמדת המציל האומניפוטנט, אזי ישנו גם מרחב גברי של מנוחה בתלות נשית. כך למשל סביב אוכל ("אני הולך לאמא שלי לצהריים"), כביסה ("תוכלי להוריד לי את הכתם הזה?"), או קניות בסופר ("איפה לעזאזל הם מחביאים את הגפרורים?")

הקינה שלי היתה סביב האובדן של מרחב התלות הלז. מן הגבר המודרני המטרו-סקסואל נדרשת שליטה וכח גם באזורים שבהם יכול היה בעבר להתרפק בעמדה אינפנטילית. אגב, נדמה לי שזה הרקע הנפשי/חברתי לסערה בכוס תה שעורר הטור של רענן שקד לפני כמה חודשים. הדרישה מהגבר לוותר על אזורי הנוחות הילדיים שלו, ולקחת חלק שווה בחיים הרגשיים של בני הבית.

היות שבגיל די צעיר יצאתי לעצמאות נפשית (מכמה סיבות שונות) ולא הרבה שנים אחר כך גם לעצמאות כלכלית, ונוסף לזה חייתי לא מעט שנים כרווק, למדתי ופיתחתי לעצמי המון יכולות "נשיות" (במרכאות). קשור גם לעובדה שאמי רצתה בת זקונים ובהרבה אופנים גידלה אותי ככזה, אבל זה לפוסט אחר. בכל אופן, ההתפתחות המולטי מגדרית הזו יתרה במובנים מסויימים את התפקידים המגדריים המסורתיים של ה"עזר כנגדי", ואזי בתוך מערכת זוגית נדרשת ממני לא פעם, עבודה לא פשוטה של נסיגה או מו"מ על אזורי קינון מגדריים (המטבח, עיצוב הסלון וכו').

נדמה לי שתופעת הרווקות המאוחרת בשילוב עם רמת עצמאות גבוהה (לגור לבד, רחוק מההורים) מפתחת מצד אחד יכולות מגוונות, אבל מצד שני עלולה להקשות באזורי מגדר על כינון של זוגיות. מאהלר קופצת לי לראש סביב השאיפות המערביות, ספרציה/אינדיבידואציה כשמישהו שם בדרך שכח את שלב ה-Rapprochement. בשילוב עם תפישה גברית חברתית, תלות נתפשת לא פעם כשלב התפתחותי נחות. חופשי זה לגמרי לבד.

דווקא במונחי ה"הכרה" או "הכרה הדדית" הפרדוקסליים של ג'סיקה בנג'מין יש משום אפשרות להארת הקונפליקט. הצורך בנפרדות מן האחר לצד הצורך בהכרה ממנו, לצד ההכרה בצרכים שלאחר יש ממני. התנועה בין ארבע המטריצות מכוננת קשר;

1. אני- אובייקט / אחר- אובייקט

2. אני –סובייקט / אחר- אובייקט.

3. אני- אובייקט / אחר- סובייקט.

4. אני- סובייקט / אחר- סובייקט. - דומה במובן מסויים גם לרעיון הקבלי אודות נסירה (אחור באחור/ פנים בפנים וגו').

דרך הפריזמה של המודל של בנג'מין מעניין בעיני לבחון את החלוקות הדיכוטומיות והחד משמעיות לאזורי רגרסיה "נשיים" לצד אזורי רגרסיה "גבריים" לגיטימיים.

איזו רגרסיה מותרת לאישה, ואיזו לגבר?

אני מרגיש שיותר משרגרסיות כאלו מאפשרות תחושת התרגעות אצל האחר הן מייצרות דרישה קונקרטית להיענות לצו חברתי פלסטי.

ולצד זה, באזורי הדמדומים המגדריים, עד כמה שהם מייצרים עניין ומשחקיות, מרגיש לי לעיתים מאד לבד.

קראו פוסטים נוספים בבלוג של אורי פריד