דיכאון, חרדה ותחושות חוסר משמעות | הגר דרור מליניאק

אמנות הטיפול הנפשי

גישה אנתרופוסופית בפסיכותרפיה

פרק מספרה של הגר דרור מליניאק,

פסיכולוגית קלינית בצפון

"אני רוצה למות, גם כשאני מרגיש קצת יותר טוב. אז אני רוצה למות אבל בעוצמה קצת פחותה. אנשים מתגעגעים לילדות שלהם, אבל לי אין למה להתגעגע. אף פעם לא הייתי שמח. אני לא מצליח להבין איך אפשר לחיות את החיים האלה כשיש בהם כל כך הרבה סבל." (א., בן)

חרדה, דיכאון ותחושת חוסר משמעות מהווים מגפה בתרבות המערבית בת זמננו.

דיכאון וחרדה, שנתפסו בעבר כתופעות נפרדות ובלתי קשורות, מובנות היום כתופעות "אחיות" ההולכות יחד. ראייה לכך היא פיתוח תרופות נוגדות דיכאון וחרדה במשולב, בניגוד לטיפול במצבים אלה בתרופות נפרדות, כפי שהיה בעבר. תחושת חוסר משמעות עלולה להופיע בפני עצמה, או כנלווית לבעיות נפשיות אחרות.

המשותף לשלושת מצבי נפש אלה היא חוויית סבל מתמשכת.

הם מהווים ביטויים להתמודדות האדם עם חיים שהפכו מנותקים מהקשר רוחני ונפשי. בעוד בעבר חווה האדם את עצמו קשור ושייך לאלוהות (או אלים) מקיפה ומגוננת, שקיומה נתן פשר לחייו, ואשר מעצם היותה נגזרו מעשיו – הרי שהיום ניצב האדם מנותק מישויות רוחיות-אלוהיות, ועל כן נעזב בבדידותו.

בנוסף אנו חיים בתקופה בה מתחוללים תהליכים עוצמתיים של פירוק מעגלי שייכות של משפחה וקהילה שהעניקו לאדם הקשרים נותני-משמעות, הסדירו יחסים משפחתיים ותמכו בו בשלבי חייו השונים. לפיכך, הבדידות האנושית כיום היא כפולה- רוחנית ונפשית, ועל כן מהווה עבור רבים חוויה פנימית מוחצת בעוצמתה. האדם ניצב בודד בנסיונו לתת כיוון ותכלית לחייו. עליו להיאבק ברגשות בותחושות מעיקים העולים מתוכו, תכופות ללא סיבה נראית לעין.

חרדה

קוניג מתאר חרדה כמצב מוקצן, המגיע לאט, אך בהתמדה, ועלול להישאר לימים עד שבועות. זאת, בניגוד לפחד שהוא אינטנסיבי ודרמטי יותר. בנוסף לתסמינים הגופניים: שינוי בדופק, בלחץ הדם, האצת הנשימה, פעילות שרירי מערכת העיכול ועוד, מתאר קוניג את החרדה כאריג קודר וכהה, או כענן השוהה מעל רגשותינו ומטיל צילו על חשיבתנו. החרדה חודרת את אישיותנו, ואנו נכנעים לה. מאחורי החרדה ניצבת 'תהום הלא נודע'. החרדה "נחה בעומק הנפש ומראה קיומה בכל רגע נתון. בחלום מבשר רע, ברגש שעמום או חוסר ביטחון... כמו שינוי פתאומי במזג האויר בנוף הנפש, החרדה.. עולה כערפל בנפש, המכסה בהדרגה את האופק... אז אנו אפופים חשכה."

שטיינר מסביר את הופעת החרדה בהתפתחות פגועה של חוש המגע. חוש המגע מאפשר לנו לחוות את הסביבה הפיזית, וגם לחוות ביטחון פנימי. כפי שהוא מבטיח מציאותם של דברים/חפצים בעולם הפיזי, הוא גם מאשר עבורנו את קיומה של נוכחות אלוהית. חווייה זו מהווה אחד מיסודות חיינו, אף שאינה מודעת. חרדה משמעה אובדן זמני של חוויית יסוד זו. חוש המגע הוא "כמו נמל שבו ספינת הנפש מטילה עוגן. כשהעוגן מורם, הספינה נסחפת ללא אחיזה, וערפל החרדה עולה".

אל חדר הטיפול מגיעים מטופלים הסובלים מגוונים שונים של חרדות: מצב מתוח חרדתי קבוע של מטופלת שעברה תקיפה מינית; מטופל החרד כשהוא מתרחק מהבית, מהטלפון הנייד וכו'; חרדה ביחס לחיית מחמד שהושארה לבדה בבית, אצל מטופלת הסובלת מהפרעת אכילה; חרדה המתעוררת סביב מתחים ביחסים בינאישיים, אצל מטופלת שגדלה בבית ששררה בו אווירה אלימה ועוד.

תחושת כיווץ וקיפאון גופני-נפשי משותפת למצבי החרדה והדיכאון.

דיכאון ותחושת חוסר משמעות

אם תמונת החרדה נראית כערפל בנוף הנפש, תמונת הדיכאון תיראה כחוויית כובד וחשיכה. הנפש נמשכת מטה על-ידי כוח הכבידה של הגוף. הסובלת מדיכאון מבקשת לעיתים לשכב ללא תזוזה וחשה את גופה כנתון בקיפאון. היא חווה את הדרישות המופנות כלפיה מצד אחרים כמכאיבות ובלתי נסבלות. זויות הפה שמוטות והגוו כפוף; חיוך מצריך מאמץ רב, כמו גם ההזדקפות, התנועה והעשייה.

במצב בו כוח הכבידה מורגש פחות, אופף את הנפש ענן אפור. לכל אשר תפנה העין, הקיום נראה אפרורי ותפל, כמו איבד את טעמו. תחושת הדיכאון מלווה ברגישות מוגברת, על רקע הקושי לעמוד בדרישות היומיומיות של החיים. כל דרישה ופעולה נחוית כהפרעה ומחייבת מאמץ עצום. לעיתים רגישות זו הופכת לרגיזות ומתפרצת בכעס, המשחרר חלק מהתקיעות הרגשית.

התיאור הבא מביא את ביטוייו של משבר נפשי שעבר הסופר לב טולסטוי בהיותו בן 50:

"'הרגשתי', אומר טולסטוי, 'כי הדבר ששימש תמיד משען לחיי נשבר בקרבי, כי לא נשאר לי דבר להיאחז בו, כי הדבר שהיה לי מקור חיים כבר איננו, כי מבחינה מוסרית נעצרו חיי וכוח שאין לעמוד כנגדו דחפני להיחלץ מן החיים בדרך זו או אחרת. לא ייתכן לומר, כי חפצתי לשלוח יד בנפשי: כוח זה, שמשכני לעזוב את החיים מאחורי גווי, היה יותר מלא, יותר עצום, יותר כולל, מאשר חפץ גרידא. כוח זה דומה היה לתשוקת החיים שהיתה בי קודם, אלא שדחפני בכיוון הפוך. כל הווייתי השתוקקה לעזוב את החיים. והנה אנוכי, אדם מאושר ובריא אולם, מוכרח הייתי בעת ההיא להחביא מנגדי את החבל, פן אתלה את עצמי בקורה שבחדרי.. מה יצא ממה שאני עושה היום? ממה שאעשה מחר? מה תהיה תוצאת כל חיי? לשם מה עלי לחיות? לשם מה אעשה מעשה כל שהוא? היש להם לחיים מטרה כל שהיא שלא תושם לאל ולא תיהרס על ידי המוות שאני צפוי לו?"

ר. טרייכלר מתאר את נטייתם המוקדמת של הסובלים מדיכאון לקחת דברים "קשה מדי". כלומר, אירועים ומצבי חיים יילקחו פנימה באופן המכביד מדי על הנפש, ועל כן לא יעברום תהליך הולם של עיבוד והטמעה. מצב זה נובע מכך שה"אני" אינו מצליח לכוון מספיק את תהליך ההטמעה. התסמין העיקרי במצב הדיכאוני הוא שיתוק הרצון, והיתקעות בעבר. בעוד כוח החשיבה הרגיל "בונה עבור הרצון את הגשר אל העתיד", הסובלת מדיכאון תישאר "תקועה" בבחינה מוגזמת של אירועי עברה ובעיקר של משגים וטעויות. ללא הגשר הבנוי על התקווה לתקן, העתיד מעורר פחד, והפחד מהעתיד הוא פחד מהחיים.

הרפואה האנתרופוסופית רואה את הכבד כאיבר בעל תפקיד מרכזי במצבי דיכאון, כאשר הקיפאון (סטגנציה) הנוצר בנפש, משתקף בסטגנציה מקבילה בזרימת המרה במערכת הכבד. במצב זה, ה"אני" אינו מסוגל להניע כיאות את הרצון ואת האלמנט התקוע במערכת הכבד. כשמצב זה מתמשך, אותם "גושים" המהווים הפרעה בזרימת מערכת הנוזלים בגוף, נדחפים מעלה אל הספירה הנפשית ומביאים שיתוק אל הנפש. היבט נוסף של המצב הדיכאוני, קשור לקול המצפון המגיע אלינו מהלב. לפי טרייכלר (שם), בעוד שברגיל אנו שומעים דרך המצפון את קולו של ה"אני" הגבוה, המשפיע על חיינו דרך הלב, לסובלים מדיכאון מצפון רגיש מדי. הם שומעים, לכן, רק את קולו של ה"אני" הארצי – המנותק מן

הרוח – המגיב לחוויות מכאיבות העולות ממצבה החולה של הנפש.

עם זאת, אפיזודות דיכאוניות עשויות לאפשר לאדם להעמיק בהבנת עצמו, באופן שלא תמיד מתאפשר מבלי לעבור דרך מצב זה. בתוך ה"לילה האפל של הנפש" (29), מגיע האדם ל"אפלה מוחלטת, ריקנות פנימית, וחוסר אונים נפשי"... מצב זה עשוי לאפשר "צמיחת כוח רוחי יצירתי חדש, והיוולדות מחודשת של אישיות האדם." (שם).

התנאי למימוש פוטנציאל ההתפתחות והצמיחה מתוך הדיכאון, הוא יכולת האדם לעבור את התהליך במודעות בהירה, ובגיוס כוחות הנפש. כאשר זה מתרחש, מצבי דיכאון עשויים לגלות לסובל מהם רובד נפשי עמוק וחבוי, שנסתר ממנו עד כה. גם האתגר הנפשי-רוחני הבא, ומשימת החיים הבאה, יכולים להתגלות מתוך משבר נפשי.

מהי צמיחה פוסט טראומטית?  <

י. בת 45, סבלה במשך מספר שנים מדיכאון קל, וטופלה תרופתית. היא החלה טיפול שיחתי, במהלכו הצליחה להיגמל משימוש בתרופות. עם הגמילה חזרו חלק מתסמיני הדיכאון, למשל מצבי רוח מעיקים המופיעים ללא סיבה. י. הצליחה להתמודד עם התסמינים, בעזרת שמירה על פעילות גופנית קבועה, ועבודה פנימית אינטנסיבית על חיפוש כיוון מחודש לחייה. הפסקת הטיפול התרופתי איפשרה לה לפגוש מחדש את רגשותיה (טיפול תרופתי נוגד דיכאון גורם במקרים רבים להקהייה רגשית, וכתוצאה מכך לחוסר אפשרות מגע של המטופל עם כיוון ופשר חייו, כמו גם עם חוויית הסבל האותנטית שלו). י. התעניינה תמיד בתחום של זכויות עובדים ופערים חברתיים. במהלך הטיפול החלה לתרגם את התעניינותה לעשייה והצטרפה לאירגון העוסק בנושאים אלה, כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את עניינה בתחום.

תחושת חוסר משמעות אף היא מהווה הפרעה בת זמננו, והופכת בהדרגה למצב פנימי נתון, עד כי האפשרות של חוויית משמעות נראית נדירה יחסית. בעיקר במצבי חרדה ודיכאון שיקום תחושת משמעות, חיפוש עשייה בעלת משמעות, והבנת חיינו ועשייתנו בהקשר המעניק להם משמעות – הינם חיוניים. במובן זה הטיפול הנפשי נדרש לבנות ולשקם, ולא רק לאפשר הבנה.

אחת הסיבות הבולטות להתגברות תחושת חוסר המשמעות היא השימוש בחומרים ממכרים. שימוש קבוע בסמים קלים ובאלכוהול אינו מאפשר ל"אני" להנהיג את גוף הנפש ולכוון את האדם אל עשייה בעלת משמעות ואל תחושת משמעות. את מקומה של תחושת המשמעות תופסת תחושת סתמיות ואדישות. תהליכים עוצמתיים של התפוררות ערכי מוסר, תרבות ודפוסי התנהגות, לצד פירוק מסגרות שייכות, ב- 150 השנים האחרונות – מגבירים חווית חיים סתמית המתמקדת בגוף ובצרכיו. בתנאים אלה על האדם לעמול ולהיאבק בנחישות כדי ליצור לעצמו חיים בעלי משמעות.

התהליך הטיפולי ותרגול רוחני

רודולף שטיינר תיאר, בהזדמנויות שונות, שישה תרגילים הכרחיים בנתיב ההתפתחות הפנימית, לצד כל תירגול מדיטטיבי אחר.

מתוכם, ארבעת התרגילים הראשונים, בעיבוד מסוים, מתאימים ליישום בתהליך התרפויטי, ויכולים לחזק ולהניע את הנפש, בעיקר במצבים שהוזכרו לעיל.

התרגיל הראשון מיועד לחיזוק החשיבה והשליטה בה. במהלך התרגיל על האדם להתמקד בחפץ מסוים למשך מספר דקות כל יום, תוך בחינת היבטים שונים הקשורים לחפץ. לאונדס (19 מציע סדרת שאלות לבחינת החפץ. למשל: מהו החומר ממנו הוא עשוי (אם יותר מחומר אחד – איך הם מחוברים)? איך הגיע האדם לפיתוח חפץ זה? לאיזה צורך הומצא? ועוד.

מומלץ לתרגל על חפצים פשוטים כמו מסמר, גפרור, בורג וכו'.

התרגיל דורש ריכוז החשיבה – מה שמתואר על-ידי שטיינר כ"הבאת כוח הרצון אל החשיבה". ככזה, הוא עולה בקנה אחד עם הטיפול בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, כאשר אדם נדרש, למשל, ללמוד לזהות את מחשבותיו השליליות ואחר כך להחליפן במחשבות אחרות, מציאותיות יותר.

ל. שתירגל במשך שבועות מספר את תרגילי החשיבה, מספר: "פתאום התחלתי לראות כמה חוכמה ויופי יש בכל דבר סביבי. לפני כן התייחסתי אל ידית של דלת כאל סתם ידית של דלת – ופתאום אני מתחיל לשאול את עצמי: איך הגיעו להמצאתה? במה תרמה המצאתה לאנושות?".

תרגיל החשיבה, אכן, מסייע למטופל להתחיל לראות את העולם סביבו באופן אחר – לראות את התבונה האנושית ואת מאמצי האדם לפתח ולהתפתח. מטופלים רבים זקוקים בדיוק לחווייה חמה וחיה זו של העולם סביבם/ סביבנו.

התרגיל השני

בעוד התרגיל הראשון מחזק את החשיבה, תרגיל זה מחזק את הרצון. הרצון הוא הכוח הנפשי הפחות מוכר על-ידי הפסיכולוגיה, שכמו הדירה אותו מתפיסת הנפש. הגישה הפסיכואנליטית ראתה בתהליך ההכרה (recognition) את פסגת הטיפול. לפיכך, היא דחקה את הרצון, ובן לווייתו המוסר, לפינה שולית. השאלה המוסרית עוסקת ב"מה האדם עושה?" בחייו, ולא ב"מה הוא חושב?". מטופלים רבים מתלוננים על מטפלים המקשיבים להם, המפרשים ומבינים, אך אינם מסייעים להם לפעול באופן שונה שיקדם את חייהם. גישות טיפוליות רבות חסרות הבנה וכלים על מנת לאבחן את הרצון של המטופל, ועוד יותר מכך – להביא להנעתו בטיפול. בעבודה עם מצבי חרדה ודיכאון אלה הם כלים הכרחיים.

חשוב להבחין כאן בין "רצון" במובן של מה ש"מתחשק לי", או מה ש"הייתי רוצה שיקרה", לבין הרצון ככוח פעיל ומניע בנפש – המגייס את האדם למעשה ולפעולה בעולם. שטיינר הדגיש את היות הרצון מבטא איכות מוסרית-מצפונית בתוכנו. חיזוק הרצון (ושילובו הבריא עם החשיבה והרגש) מוביל את האדם להתפתחות, גם במובן של התפתחות יחסיו הבין אישיים והאחריות החברתית שלו.

התרגיל השני מתמקד בביצוע פעולה סתמית מסוימת מדי יום, תוך הקפדה על שעה קבועה. אפשרות גיוס רצון לצורך ביצוע פעולה כזו, לאורך זמן, תומכת בחיזוקו וביכולת לרתום אותו למען משימותיו של המטופל. גם מטלות כמו הליכה יומיומית, ביצוע עבודות בבית או תירגול יומיומי אחר – יחזקו את הרצון, מהיות הרצון הכוח המניע הן את הגפיים והן את הנפש. תרגילי התבוננות וחשיבה קבועים ומובנים מחייבים גם הם הפעלת רצון.

התרגיל השלישי

תרגיל זה מיועד לפיתוח הרגש, ומטרתו ליצור וויסות ואיזון רגשי. כאן על המטפל והמטופלת לבחון ביחד את תמונת עולמה הרגשי: מהו הטון הרגשי המרכזי, אילו רגשות חבויים מאחוריו (למשל, מטופלים הנוטים לכעס כרגש דומיננטי, תכופות סובלים מעצב או כאב נפשי שאינם מסוגלים לחוות ישירות), אילו רגשות חסרים? האם המטופלת מסוגלת ליהנות, לחוש שמחה, חמימות, שלווה, אהבה, איכפתיות?

כאשר התמונה הרגשית של המטופלת ברורה – היא יכולה להתחיל למתן ביטוי רגשות מסוימים, להבהיר הופעתם ותפקידם, ולעודד חוייה וביטוי של אחרים.

עם מטופלת הנוטה להתפרצויות: אפשר לבחון את השלבים המובילים להתפרצות, לאתר את חוויית הפגיעה העומדת (לרוב) בבסיס הכעס, וללמד את המטופלת לחוות ולהכיל את הפגיעה. כך ניתן לסייע לה לקחת אחריות על כעסיה, להבין את הפגיעה שהם גורמים לסובבים אותה, ולתכנן צעדים בהשתלטות על הכעס. עבודה כזו משלבת את כוחות החשיבה, הרגש והרצון – בדגש על עידון הרגש, בסיוע החשיבה (הבנת הנזק והבעייתיות בהתפרצויות) והרצון (פיתוח כוחות "אני" המאפשרים לה להשתלט על הדחף התוקפני).

התרגיל הרביעי

תרגיל זה מיועד לטיפוח אווירה פנימית של חיוביות. בעוד חיוביות נתפסת לעיתים כשטחית, איכות אמיתית של חיוביות מאפשרת ראייה עמוקה של אדם את עצמו ואת העולם. הנטייה הביקורתית החודרת לעתים אל "אמת" חבויה, נוטה גם לעקר ולהשטיח את יכולת ההתבוננות שלנו. ראייה בהירה ועמוקה מתרחשת דרך חמימות רגשית, המאפשרת לנו להתבונן בעצמנו, באחרים (בני-זוגנו, ילדינו, הורינו ועוד) ובתופעות בעולם – מתוך עניין ואיכפתיות. בטיפול אפשר להנחות מטופל לחפש איכויות חיוביות במצבי חיים קשים, ואף באירועים טראומטיים שחווה. מה למד מתוך התנסותו במצבים קשים? איך הפכו אותו אירועים אלה למי שהוא היום?

ישנם חולים בסרטן המגלים דרך ובעזרת המחלה את כוחותיהם ואת המשמעות העמוקה של חייהם. גם בתהליך הפסיכותרפויטי ניתן לסייע למטופלים למצוא את האיכות הבונה, המאפשרת ועל כן החיובית בהתנסויותיהם הקשות.

"סבל בנפש התחושה מורגש כתחושות של כאב, חרדה או פחד, העלולים להשתלט על הנפש. נפש התחושה חווה את הסבל כנתון ורוצה להיפטר ממנו. המטפל נדרש לפתח אמפתיה למטופל הסובל, ולנקוט בפעולות תמיכה ונוכחות שיפחיתו חרדה.

סבל בנפש השכלית-רגשית מורכב מספק, ייאוש, בלבול וחוסר וודאות. השאלות העולות הן: "מהיכן בא הסבל? למה? כמה זמן יימשך? מהו ההסבר לסיבלי? "

בנפש התודעה הסבל מורכב מאחריות ומאשמה. זהו חיפוש ומאבק. "עדיין לא מצאתי תשובה, אך אני מאמין כי לסבלי יש משמעות," יאמר האדם מתוך נפש התודעה שלו. (מ. טרייכלר, 43).

סיכום

"'ואף על פי כן – אומר טולסטוי –״בעוד השכל פועל בי פעל בי עוד דבר מה, שמנעני מן המעשה, דבר מה שלא אדע לכנותו אחרת מאשר הכרת החיים ושדמה לכוח שהכריח את רוחי להתרכז בכיוון אחר ולהוציאני ממצב היאוש בו נמצאתי... במשך כל הזמן ההוא... כלה לבי ברגש אחר. רגש זה איני יכול לקראו בשם אחר, אלא בקשת אלוהים... אלא היתה נובעת מן הלב. היה זה מעין רגש של פחד, שמחמתו נראיתי כיתום ובודד בתוך כל הדברים ההם שהיו נכרים כל כך. ורגש פחד זה הומתק על ידי התקווה למצוא עזר במישהו".

מתוך עומק של כאב נפשי מתמשך, נגלה כתם חיוור של אור. כשאנו שוהים ומביטים בו, מסתבר לנו לעיתים כי שבנו וקיבלנו את עצמנו, ברורים, עמוקים, או חזקים יותר.

מתוך הכאב חסר המנוח של החרדה, נגלה לנו אומץ ליבנו. האומץ לעמוד שוב ושוב מול זה המעורר בנו חרדה או אימה.

מתוך התיפלות של תחושת חוסר המשמעות עולה הדחיפות ביצירת טעם ופשר לחיים.

>בקרו באתר של הגר או התקשרו: 04-9058526