התחפושות שאנו עוטים בחיינו | אורית זיידמן בטור מיוחד לפורים

התחפושות שאנו

לובשים בחיינו

מאת אורית זיידמן,

פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית;

MA בטיפול בהבעה ויצירה;

עמיתת מכון טמיר בראשל״צ

השנה, 1978.

אני בת 10. הסרט "גריז, מוקרן בקולנוע "תפארת" הקולנוע היחיד הגדול והמפואר בראשון לציון.

אבא שלי ז"ל, צועד איתי יד ביד, לוקח אותי לצפות בסרט שכל הכיתה והשכבה שלי מדברת עליו. אני נפעמת מאוליביה ניוטון ג'ון. היא נראית לי האישה הכי יפה שראיתי בחיי...

פורים 1978, אני רוצה להיות אוליבייה ניוטון ג'ון!

סבתא שלי שהיתה כישרון על בתפירה, חורשת את דרום תל אביב כדי למצוא לי בד סקאי, שחור מבריק ולתפור לי את המכנס הצמוד מהסרט.

למזלי אני בלונדינית טבעית ולכן פיאה איננה נחוצה, רק תספורת עם פוני ופן חלק.

אני צועדת לבית הספר, מרגישה הכי יפה בעולם...

כולם מתפעלים. אני זוכה במקום ראשון בתחרות התחפושות הכיתתית.

כל רגשות הנחיתות על הבטן העגלגלה והלחיים השמנמנות שלי נעלמים ליום אחד, יום שלא יישכח.

*** 

חג פורים בפתח. חג התחפושות והמסיכות. החג שבו לרגע, לכמה ימים, אנחנו מקבלים לגיטימציה להתחפש.

להגשים פנטזיות, להיות נועזים, מפחידים, אמיצים, חסרי פנים, להשתחרר או להפנים, להרגיש יפים או לכער מבלי להרגיש אשמים.

במחשבה לעומק, ואם נהיה כנים, הרי שרוב חיינו אנחנו מחופשים. 

הפסיכואנליטיקאי הותיק, קארל גוסטב יונג,  היה בין הראשונים שהתייחס לצורך הפנימי שלנו ללבוש מסיכות ולהתחפש. הוא הגדיר את הצורך הזה במושג שנקרא "פרסונה".

לטענתו, זוהי "הזהות החיצונית" שאנחנו מאמצים כייצוג של עצמנו, על מנת לשדר לסביבה בה אנו נמצאים , מי אנחנו ואיך היינו מעוניינים להיתפס על ידה. 

ל"פרסונה" תפקיד חשוב ביותר בחיינו, עליה לתווך בין האדם לסביבתו, והיא מעוצבת מתפקידיו של האדם. האדם מוכר לסביבתו לפי הפרסונה שלו.

המסיכה מורכבת מגינוני התנהגות ואופי שנבנו שלב אחר שלב בתהליכי ההתפתחות שלנו.

על ידי ה"פרסונה" אנחנו למעשה מסתירים את החלקים שאנחנו פחות אוהבים ומחוברים אליהם באישיותנו, ועיתים אף מתקשים להשלים ולקבל אותם כחלק מאיתנו.  לחלקים אלה קרא יונג ה"צל". 

הפסיכולוגיה הקלאסית מתייחסת לכך כ"אני המזוייף" שכבות שמכסות על ה"אני האמיתי".

כולנו זקוקים ל"אני המזוייף"  כדי להתנהל בנורמות החברתיות ולהיות מקובלים ואהובים. אלה שעל הדרך, אנחנו גם מאבדים פעמים רבות את האותנטיות שלנו ומפספסים את נקודת הייחודיות.

תת המודע שלנו, אינו יודע להבדיל בין אמיתי למזויף, ולכן אם אנחנו מזייפים מספיק טוב, בסופו של דבר, אנחנו הופכים להיות חלק מהמסיכות שלנו.

בנוסף, קיימות גישות הטוענות שכל תחפושת, מסיכה או "פרסונה" שאנחנו לובשים, משמשת למעשה ייצוג פנימי לחלק מאישיותנו.

לדוגמה: לא נוכל לאמץ מסיכה ביישנית ועדינה אם במהותנו אנו עוצמתיים ואגרסיביים. 

ולהפך, לא נוכל לאמץ מסיכה תוקפנית ומלאת כריזמה אם באישיותנו הבסיסית אנו עדינים חרדתיים ומופנמים.

נוכל, ביחס לעצמנו, לפתח "פרסונה" עוצמתית יותר, אסרטיבית יותר אך לעולם המהות שלנו תישאר.

כעבור 41 שנים...

אני יושבת בקליניקה, הוא נכנס, מלווה בבן דוד.

הוא כבר בגיל שמותר לשתות, לנהוג, להיכנס לרוב המועדונים, הוא גבר, גבר, יפה, גבוה, חסון,  קצת גינונים של גנגסטר ישראלי.

אני תוהה מדוע לא הגיע לבד.

הוא יושב מולי, קצת רועד, חיוור, קולו נסדק:

"אני חצי בנאדם... אני לא מבין מה קורה, אני כל הזמן בהתקפי חרדה, בטוח שאני מקבל התקף לב. אין לי עם מי לדבר על זה, לא יכול שחברים שלי יחשבו שאני סמרטוט... מה, אני אחרב להם כל יציאה?

את לא מבינה. פחדתי לבוא לפה לבד, אני מדבר איתך עכשיו ודופק לי הלב, כאילו אני בדייט. לא מבין מה נסגר!״ 

ואז הוא מספר לי על המסיכה:

״אני אחד שלא פוחד מכלום! הכל קטן עליי! אני איש של עבודה, של בילויים, של בחורות, של חברים, של לדפוק ת'ראש... אני הכי קל וזורם בעולם... אליי תמיד פונים עם כל צרה ובעיה.״

והפחד הגדול בעיניו כאשר הוא מבין שהמסיכה נשרה:

״אני לא יכול פתאום לעשות כלום! לא רוצה לצאת, מפחד ללכת לעבוד, מפחד לנהוג, לא רוצה לעשן, לא רוצה לשתות, כאילו רוצה, אבל פוחד ומעדיף שלא. אבל מה זה אומר? זהו? לעולם לא אוכל יותר להנות?״

מקרה אחד מתוך עשרות, מאות שמגיעים, ומנסים להבין איך מדביקים מחדש את המסיכה לפנים ולבפנים. 

בשלב ראשון אנחנו עדיין מבררים, מתי נוצרה, מה תפקידה, מי הוא בלעדיה, ואיך מחברים? איך הוא יכול להיות ציר מרכזי בחיי אנשים גם עם האותנטיות שמותר לו להיות רגיש, פגיע, ולא תמיד זמין רק עבור אחרים.

כולנו זקוקים למסיכות בחיינו. יש להן תפקיד חיוני, של שמירה עלינו, והן משמשות אותנו בהתנהלות השוטפת מול האחר. יחד עם זאת, הבנה עמוקה יותר, על מי אנחנו באמת, מודעות עצמית, לחלקים שאנחנו מעדיפים להסתיר, חקירתם, הכרה בהם והשלמה איתם.  יכולים לעזור לנו, להסיר מסיכות שאינן רלוונטיות יותר לחיינו, לשנות אותן, ולעיתים להסיר אותן באומץ ולהתעצם מכך שהחלקים האותנטיים שלנו באים יותר לידי ביטוי.

פורים שמח ☺         

מקורות: 

האני והלא מודע, קארל גוסטב יונג, הוצאת דביר 1973 

מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים, רות נצר הוצאת מודן 2004