לקחת את הצעד הבא שלך עם סליחה | יום כיפור תשפ״ה

ערב יום כיפור.

עת לחשבון נפש, להתבוננות פנימה ולהכיר בהזדמנות לתקן את דרכינו. 

כל שנה אני מוצא את עצמי מתמודד מחדש עם השאלה -

האם אני באמת יודע לסלוח? 

מחקר שפורסם לאחרונה ב-International Journal of Environmental Research and Public Health שופך אור על הקשר בין סליחה, בריאות נפשית ופיזית. 

התוצאות שלו עושות לחשוב: 

ככל שאנחנו מסוגלים יותר לסלוח - לאחרים ולעצמנו - כך אנחנו חווים פחות דיכאון, חרדה, בעיות שינה ואפילו כאבים גופניים.

אני חושב על פגיעות שחוויתי, על מילים פוגעניות שנאמרו לי, על בגידות קטנות של חברים שהכזיבו, על רגעים של התפכחות מציפיות כלפי בני משפחה.

כמה זמן הכאב הזה רובץ על הכתפיים שלי?

כמה פעמים חזרתי במחשבות שלי לאותם רגעים, מאבסס מבלי דעת על טראומות העבר?

להימנעות מסליחה יש צד אפל. 

החזקת טינה יכולה להיות רעילה ממש. אפשר לראות בטינה תגובה מובנת וטבעית לפגיעה, אבל כשהיא נשארת לא פתורה, היא עלולה להפוך לרצון בלתי נשלט לנקמה. מעגל מתמשך זה של רגשות שליליים הנובעים מאי-סליחה יכול להחריב כל חלקה נפשית טובה. התוצאות יכולות להיות הרסניות: עלייה ברמות הלחץ, דיכאון, בידוד חברתי, ואפילו בעיות בריאות מוחשיות. 

הרהורים מתמידים על הפגיעה והכעס הנובע ממנה יוצרים מחסום המקשה על הסליחה. למעשה, לכעס יש תפקיד משמעותי באי-סליחה, מה שמחזק את הרעיון שסליחה יכולה להיות תרופה יעילה לכעס לא פתור.

האובססיות הללו, המחשבות החזרתיות שמוכרות בשיח המקצועי כ"רומינציות", הן שמזיקות לנו.

הן מונעות מאיתנו להתקדם ולהמשיך לחיות.

המחקר מבחין בין שני סוגי מחשבות חוזרות וטורדניות:

רומינציה, המתבטאת בהרהורים שליליים חוזרים על העבר, ורפלקציה - התבוננות פנימה מתוך סקרנות בניסיון ללמוד.

בעוד שרומינציה קשורה לתוצאות שליליות, רפלקציה יכולה דווקא לתרום לצמיחה מתוך כאב.

אנשים עם נטייה גבוהה יותר לסלוח חווים פחות רומינציות, מה שמוביל לבריאות נפשית ופיזית טובה יותר. זה נכון במיוחד לגבי מה שהם מכנים "סליחה חיובית" - לא רק הפחתה של רגשות שליליים, אלא פיתוח של רגשות חיוביים כלפי הפוגע.

זה גרם לי להרהר בגישה שלי לסליחה - 

כמה פעמים אמרתי "אני סולח" אבל בליבי נותר עדיין גחל של כעס לוחש? 

כמה פעמים האמנתי שסלחתי, אבל מצאתי את עצמי נאבק שוב ושוב בשדים הפנימיים של זיכרונות כואבים?

השנה אנסה לאמץ גישה חדשה.

במקום להיתקע ב"למה" וב"איך יכלו לעשות לי את זה", אנסה באופן אקטיבי לשחרר. לא למען האדם שפגע בי, אלא בשבילי. כי אני מבין שככל שאצליח לשחרר, כך ארגיש טוב יותר - נפשית וגופנית.

קל לדבר על אתגרים כאלה, קשה יותר לבצע. הרבה פעמים הכאב והכעס עדיין שם, צפים ואינם מסתלקים.

היעד הפסיכולוגי הוא ללמוד איך לזהות את הרגעים האלה, לנשום עמוק, ולהזכיר שהסליחה היא מתנה שאנחנו נותנים לעצמנו.

מעניין שהמחקר מצא הבדלים מגדריים בתהליך הסליחה. נשים נוטות יותר לרומינציות, ואצלן הקשר בין סליחה לבריאות נפשית חזק יותר.

מה זה אומר עליכן, מה אומר עליכן?

כמה חשיבות יש לסליחה עצמית. כמה פעמים אנחנו קשים יותר עם עצמנו, ממעטים לחמול, נושאים אשמה על טעויות העבר, במקום לסלוח לעצמנו ולזקק מתוכן לקחים יקרי ערך.

בערב יום כיפור הזה, אני מתחייב לעבוד על הסליחה שלי. לא רק לומר את המילים במחזור התפילה, אלא לעבוד באמת על שחרור הכעס והכאב. אני מקבל על עצמי להיות קשוב יותר לרומינציות שלי, ולנסות להתמיר אותן לרפלקציות בונות.  

אני מתחייב להיות עקבי וסבלני, זה תהליך ארוך. סליחה היא מיומנות שמתפתחת עם הזמן. זה לא קורה ביום אחד, וזה בסדר. כל צעד קטן בכיוון של סליחה הוא צעד רוחני ונפשי קדימה.

סליחה עוזרת להיפרד ממצבים בינאישיים קשים שחווינו.

באמצעות סליחה, אנשים מרפאים את הפגיעה בתודעתם.

הפחתה של מחשבות, רגשות שליליים ושינוי הגישה כלפי הפוגע לחיובית מאפשרים להמשיך הלאה, עם המבט קדימה.

בערב יום כיפור הזה, אני מאחל לכולנו את היכולת לסגור פצעים ישנים, לשחרר כאב, ולפנות מקום לשמחה, שלווה ובריאות. 

גמר חתימה טובה.

איתן טמיר