תל אביב בימי קורונה | טור אישי של קרין אמיתי, MSW

תל אביב, בריאות הנפש והקורונה

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW,

עו״ס קלינית בתל אביב

בשיטוטיי ברשת בימים האחרונים נתקלתי בתמונה זו למעלה, של גרפיטי באחד מקירותיה של העיר תל אביב, עיר הידועה בכינוייה "עיר ללא הפסקה", וחשבתי על ההפסקה הנכפית על כולנו עכשיו, הפסקה שלא בהכרח יש בה כרגע את מתיקות הנוסטלגיה של חדוות ימי בית הספר, בהם ההפסקה מקושרת למעבר לעולם המשחק, התנועה, כריך עם שוקולד... שחרור מכוחות אגו שמאפשרים לנו לשבת בשיעור וללמוד (או לפחות להיות עם חזות שכזו ☺), אל מקומות יותר חופשיים של נוכחות... 

וכעת, ההפסקה הזו מלווה בחרדות שמכבידות על הלב והנשימה, חרדות לבריאות שלנו ושל יקירנו, חרדות כלכליות, והתפכחות כואבת מאשליית השליטה שכולנו כל כך זקוקים לה כדי להתקיים... 

ההפסקה הזו תולשת אותנו מהשגרה שלנו, ממקומות העבודה, מהיכולת להרגיש מסופקים, חיוניים ובעלי משמעות ומייצרת מציאות חדשה שתאריך התפוגה שלה לא ידוע, ובכך מותירה אותנו חסרי אונים. 

הגרפיטי הזה, גרם לי גם להרהר בהתייחסות של ויניקוט לאחת ההגנות שאנו כבני אדם עושים בהן שימוש, והיא ההגנה המאנית, הגנה מפני מציאות פנימית שלא ניתן לשאת, תחושות דיכאוניות של מוות פנימי. הוא כותב: "ומה בנוגע לדברים כמו רדיו המושאר לפעול בלא הפסקה? ומה בנוגע לחיים בעיר כמו לונדון, עם הרעש שלה שלעולם אינו חדל, והאורות שאף פעם אינם כבים? כל אחד מהם מדגים את ההרגעה בעזרת המציאות אל מול המוות שבפנים, וכן שימוש בהגנה מאנית שיכולה להיות נורמלית" (בתוך "עצמי אמיתי, עצמי כוזב"). 

בימים אלו, נשללת מאיתנו בהרבה מובנים היכולת לתת לרעש החיצוני למסך את הכאב שבפנים... ובמקביל, ימים אלו יוצרים בלבול וערבוב בין העולם החיצוני לפנימי – בין החרדות הממשיות, הקונקרטיות, ההישרדותיות לבין החרדות הפנימיות, האישיות והייחודיות של כל אחד מאיתנו. מתערבב האישי עם הציבורי, הפרטי והכוללני. 

בתחושה האישית והמקצועית שלי, המציאות הנוכחית מגבירה את הווליום לנושאים פנימיים וחיצוניים שהעסיקו אותנו, זה נדמה שמגירות ציפור הנפש כולן פתוחות והתוכן מתערבל ויוצר אצל רובנו רעש פנימי שעשוי להיות מציף ומחריש אוזניים ואיך אפשר להתמודד איתו? 

ומנגד, נראה שדווקא הפגיעות, היותנו כל כך חשופים מאפשר מגע בלתי אמצעי, קרוב ואינטימי על אף הריחוק הפיזי החברתי שנכפה עלינו. רואים את זה בקשרים בינאישיים, בפגישות עם מטופלים, בקהילות אליהן אנחנו משתייכים, במעשים קטנים, פשוטים ויומיומיים של חמלה...רואים את זה גם ביכולתה של המילה הכתובה לחבק, של החיוך לנחם ולחזק ואולי גם באומץ לדבר על דברים שעד כה היו בלתי ניתנים לדיבור... 

ובמעין תקווה – משאלה, אני תוהה האם יכול להיות שדווקא הגזל הזה של הדברים המגנים עלינו, המהווים עוגן של בריאות פיזית ונפשית, דווקא רעידת האדמה הזו, יכולים להיות שבר שילמד אותנו למצוא מחדש ולהעריך אחרת את המקומות של יציבות הקרקע. האם השקט החיצוני אל מול הרעש הפנימי הלא ממוסך יכולים להיות הזדמנות ללמוד כיצד באיזון עדין ומשתנה אנחנו מצד אחד משקיטים את הרעש לווליום נסבל ומצד שני ובעת ובעונה אחת מכירים בו כמו שהוא – מטלטל, כואב, מבהיל ומחריש אוזניים. 

ובנימה משולבת של כנות והומור עצמי, יכול להיות שהטקסט הזה, הוא גם כשלעצמו הגנה מאנית, ניסיון שלי באמצעות מילים למצוא בהן עוגן, להתנחם ולצקת משמעות כלשהי לחוויות, רשמים, ותחושות פיזיות לא פשוטות שאנחנו כולנו שותפים להן בימים אלו. אני לא יודעת, אך אולי כמו שכתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה בשירה "אחדים אוהבים שירה":

"אבל מה זאת בעצם שירה,

לא אחת ניתנה לכך תשובה רעועה,

ואני אינני יודעת, ואינני יודעת

ונאחזת בזה כבמעקה גואל".