דחיינות אצל בני נוער | מאפיינים וטיפים מקצועיים להורים

 

ערב מוצ״ש הגיע והמתבגר שלכם שוב מחכה לשנייה האחרונה כדי להתחיל את הפרויקט שהוא צריך להגיש מחר בכיתה?

 

זה יכול לשגע פילים, לא רק הורים.

  

אם התסריט הזה מתאר מצב קבוע אצלכם בבית ו״עוד מעט״ היא התשובה שהנער/ה חוזר עליה תמיד, סביר שהילד שלכם מתמודד עם דחיינות. 

כמו תמיד, כהורים, אנחנו נדרכים כדי לעזור להם.

 

במקרה זה אין סיבה לדחות את העזרה שתוכלו להגיש לו כדי לחיות חיים רגועים יותר, כמתבגר וכבוגר. 

 

 

מהי דחיינות?

 

דחיינות היא פעולה של עיכוב או דחייה של משימה.

 

מקור המושג במילה הלטינית procrastinatus הלטיני, שהתפתחה בעצמה מתוך הקידומת ״pro״ שמשמעותה "קדימה", ו-crastinatus, שמשמעותה "של מחר".

 

דחיינות, או דחיית מטלות עד לרגע האחרון, אינה מוגבלת רק לבני נוער.

למעשה, סביר מאוד שדחיינות אצל סטודנטים היא תופעה שמוכרת גם לכם.

 

אישית, עד לא מזמן עדיין התמודדתי עם חלום חוזר מייסר למדי, בו אני מגלה שנשארה לי חובת הגשה של עבודה קלה יחסית בלימודי התואר השני. בחלום אני פוגש את המבט מעורר האשמה של ראשת המגמה ובדרך כלל מתעורר אחריו. 

 

לא פשוט.

למשל, מחקר שנערך לאחרונה על  219 סטודנטים מצא כי אלה שנטו יותר לדחיינות היו בסיכון גבוה יותר לחוות מתח, חרדה ודיכאון. הם גם היו בסבירות גבוהה יותר להרגלי שינה גרועים, הרגלי אכילה לא בריאים ופחות פעילות גופנית.

החוקרים מציעים שדחיינות עלולה לתרום לבריאות נפשית ופיזית לקויה על ידי יצירת מעגל של מתח ורגשות שליליים. כאשר תלמידים דוחים את עבודתם, הם עלולים לחוש אשמה או חרדה, מה שעלול להוביל ליותר דחיינות ולרגשות שליליים נוספים.

 

 

מה גורם לדחיינות אצל בני נוער? 

 

דחיינות נובעת לרוב משילוב של גורמים פסיכולוגיים, כמו פרפקציוניזם, דיכאון, הפרעת קשב וריכוז, קושי בניהול זמן או חרדה.

מתבגרים ומבוגרים דוחים לעתים קרובות מטלות כשהם לא באמת קולטים כמה זמן ייקח לבצע אותן. 

 

הסובלים מחרדה או מנטיות פרפקציוניסטיות דוחים הרבה פעמים כאמצעי התמודדות עם לחץ.

חוסר מוטיבציה להתחיל משימה, יחד עם חוסר מודעות או חוסר אכפתיות לגבי השלכות ההימנעות יכולים להוביל לדחיינות.

למרות שהסיבות האלה לדחיינות ממש לא מוגבלות למתבגרים, זו התנהגות שמתחילה לרוב בגיל הנעורים.

 

הורים למתבגרים מודעים למאמציו של ילדם להעצים את עצמו ע״י התנגדות לסמכות ההורית, הם הרי בגיל ההתבגרות.

המאמצים הללו יכולים להיות אקטיביים ומתעמתים (באמצעות ויכוחים או ניהול משא ומתן מתיש) או פאסיביים (ע״י התמהמהות בנקיטת פעולה).

 

אם המתבגר מצליח להתחמק באמצעות טקטיקות ה״עוד שנייה״ וה״עוד רגע״ שלו, הוא לומד עד מהרה שההבטחה לעשות משהו ״אחר כך״ היא בעצם אסטרטגיה יעילה למדי להימנע מלעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות.

זה נכון במיוחד כשאנחנו לא מתעקשים לבדוק האם באמת התחיל להכין את שיעורי הבית בזמן שסיכמנו עליו. 

 

למרבה הצער, דחיינות אצל בני נוער מובילה לבעיות בעבודה, בביה״ס ובבית.

 

צריך לעצור את המעגל הזה, כי Duty before pleasure נכון היום כפי שהיה נכון תמיד. 

 

 

סוגים של דחיינות אצל בני נוער

• דחיינות מתנגדת – דחיית מטלה ל״אחר כך״, מה שלעתים קרובות מוביל לעשייתה בדקה ה-90, אבל עדיין המטלה מבוצעת, לרוב במצבי לחץ קיצוניים. 

• דחיינות מסרבת – הצבת משימות ב״מצב המתנה קבוע״, העמדת פנים ש״אחר כך״ מעולם לא הגיע ואי השלמת המטלה. 

 

בעוד שמתבגרים (ובעצם כולנו) ״נופלים״ לפעמים לדחיינות מתנגדת, שני הסוגים יכולים לגבות מחיר יקר.

 

העיכוב שנגרם מדחיית משימה מתסכלת, או כזו שמאתגרת אותנו, רק מאריכה את משך הזמן בו נהיה מוטרדים לגבי השלמת המטלה.

כלומר, היא לא הולכת לשומקום וממשיכה לדגור בתודעה ולגזול אנרגיה.

 

מטרת הדחיינות עשויה להיות בריחה ממחויבות, מדרישה או מצורך בעבודה, אבל יש פה מלכודת: 

גם כאשר המטלה מבוצעת בסוף, הדחיינות מוסיפה למתח וללחץ של דרישות שגרתיות וגורמת לכל שהיא נמשכת הרבה יותר זמן ממצב של ביצוע נינוח.

 

למרות שדחיינות היא אסטרטגיה לוויסות רגשי בטווח הקצר, היא מקבעת חרדה ומתח בטווח הארוך יותר.

 

 

דחיינות כשגרת חירום

 

הרגל של דחיינות מתנגדת יכול להשתלב יופי בחיי היומיום.

מתבגר מחלק את החיים לבטלה מוחלטת (רוב הזמן) ולבהלה של הרגע האחרון. 

תכלס, אפשר לדחות כל דבר עד הרגע האחרון ולחיות על הקשקש, רגע לפני איחור, רגע אחרי שקיבלו נזיפה מהמורה. 

הבעיה היא ששגרת חירום של ״תפקוד קטסטרופלי״, שמתבטא בשימוש בעיכוב ובהימנעות ליצירת משבר ברגע האחר מייצרת מוטיבציה עצמית עם פתיל קצר ובכך היא מתגמלת ומחזקת את הבעיה.

זו אסטרטגיית התמודדות מתישה:

רק מצבים של לחץ נפשי מדרבנים להשלמת משימה.

כשתפקוד קטסטרופלי הופך לשגרה, מופיעה עייפות, שחיקה ואפילו התמוטטות לשינה עמוקה.

ההערכה היא שגיל ההתבגרות נמשך היום עד שנות ה-20, כך ששגרה של דחיינות חירום הופכת בשלב מסוים ממרד מול סמכות הורית וחינוכית לאקט של מרד הרס עצמי ומאבק נגד הסמכות הפנימית ונגד האגו.

למשל, כסטודנטים, המתבגרים שלכם יתמודדו עם ״חופשת הסימסטר״ (שמישהו כינה אותה בציניות חופשה...), שהיא בכל מקרה תקופה עמוסה בלחץ ודדליינים של בחינות ועבודות. סטודנים דחיינים מתמודדים בתקופה זו עם חרדת מבחנים הרבה יותר חזקה בהשוואה לסטודנטים לא דחייניים.  

 

לעתים קרובות הורים מנסים להתגבר על דחיינות באמצעות מערכת של תגמול ועונש.

אלא שבגלל הסיבות העמומות בבסיס ההתנהגות הדחיינית, הפתרונות הללו לא ממש עובדים ובד״כ מובילים ליותר בלבול, תסכול ואווירה כעוסה, הן להורים והן למתבגר.

אנחנו גם חיים בתקופה בה ענישה פחות לגיטימית, ובצדק, היא לא משיגה במטרות בטווח הארוך. 

 

למרבה המזל, יש דרכים שבהן תוכלו לסייע למתבגר/ת שלכם להתמודד ביעילות רבה יותר. 

 

 

איך תוכלו לעזור למתבגר להפסיק לדחות? כלים להורים 

 

זהו את הבעיה

 

הצעד הראשון הוא זיהוי שיש בכלל בעיה.

צפו כמה ימים בהתנהגויות המתבגר, בעיקר בהתמקמות שלו מול מטלות שהוא נדרש להשלים.

אם הוא יודע שצריך למלא חובה מסוימת אבל מתעלם ממנה באופן מלא או חלקי, זו דחיינות.

 

אבל בואו ניכנס יותר פנימה: 

 

• האם הוא מרגיש שהשלמת המשימה נמצאת בבעלותו?

• אם כן, האם זה גורם לו לרגשות אשם?

• אם לא, למה אין לו תחושת בעלות (Ownership) על המשימה? 

• האם הוא מפגין סימנים של חרדה, מתח או דיכאון?

 

דחיינות יכולה גם להיות גורם למצבים נפשיים כאלה וגם לתמוך בהם.  

 

 

עזרו למתבגר לתרגל ניהול זמן 

 

אמרנו שאחת הסיבות הנפוצות ביותר לדחיינות היא פשוט חוסר הבנה של משך הזמן שייקח לבצע משימה. עזרו למתבגר שלכם לקבוע סדר עדיפויות, כך שיהיה יעיל ככל הניתן.

חשוב לכלול גם זמן למשחק,בדרך כלל מול המסך, ולעזור למתבגר ללמוד איך לפרק פרויקטים גדולים או מורכבים למשימות קטנות יותר שניתנות לניהול, ע״י שימוש בלוח שנה, יומן משותף בגוגל או אפליקציה והצבת יעדים למחר לפני שהולכים לישון. 

חשוב לוודא שהיעדים ברורים וכי הגשמתם מגיעה מתוך עולמו הפנימי של המתבגר שמגשים אותם. 

 

כדי שבני נוער ילמדו להיות פחות דחיינים, הם חייבים לחוות בעלות על המטרות והמאמצים שלהם להשיגם, לפתח מוטיביציה להשיג אותן כדי שיוכלו להצליח במטרה לטווח רחוק ולא רק ייצאו ידי חובה מול משימה ספציפית. 

 

  

חפשו קשיים אישיים 

 

אין מתבגר/ות שלא קשה לו.

מעבר לדחיינות, חשוב למצוא את הדרך לדבר עם המתבגר/ת שלך ולשמר ערוץ תקשורת פעיל.

 

השאלה כאן היא אבחונית:

למה הנער/ה מוצא בדחיינות פתרון קבוע?

למשל, אם הוא סובל מחרדה או מפרפקציוניזם, דחיינות תשרת אותו כדרך להפחתת מתח.

 

יש עוד שפע של קשיים שעשויים לתרום לדחיינות אצל מתבגרים. למשל, לחץ קבוצתי בכיתה, הערכה עצמית נמוכה, גירושים, מחלה או מוות של קרוב משפחה, שימוש בסמים או אלכוהול, הפרעת קשב (ADHD), בעיות כלכליות בבית ועוד.

 

עזרו לו להתגבר על כך, למשל ע״י פגישה מיועצת בית הספר או תיאום טיפול עם פסיכולוג לבני נוער.

 

לעיתים, פנייה שלכם להדרכת הורים יכולה להעניק סט כלים ולעשות לכם סדר בראש עם הכוונה הרבה יותר מדויקת (צריך להודות בכנות, שלייעץ מבחוץ זה תמיד יותר פשוט). 

 

 

צרו טווח ביטחון 

 

כל פעם שהמתבגר ״מדחיין״, נסו להתחיל את המשימה מוקדם יותר.

במקום להילחם בהרגל, התחילו הרגל חדש, וכך - כאשר הדחיינות תישחק אט-אט - המתבגר יוכל לתרגל ניהול זמן נכון יותר, להיות יותר יצרני ולחוות פחות מתח ואולי אפילו הנאה... 

כשזה קורה, אל תשכחו לשאול אותו איך הוא מרגיש ועזרו לו להרהר בשקט הנפשי החדש שמצא ובתהליך המנטלי שקדם לו. 

  

 

עזרו למתבגר למצוא מוטיבציה 

 

מוטיבציה מגיעה בקלות כשיש משמעות. 

ניטשה כתב ש״מי שיש לו למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך״.  

אם אין למתבגר מוטיבציה להשלים משימה, סביר להניח שהתוצאה תהיה דחיינות.

דווקא כאן תגמול יכול לעזור.

אם משימה שהמתבגר חייב להשלים אינה חשובה לו, עבדו איתו על יצירת תגמול שהוא רוצה עבור השלמתה.

 

פסיכולוגים התנהגותיים רדיקליים ייטענו שכל מה שאתם מעניקים לילד, פרט לקורת גג, מזון ותנאים בסיסיים אחרים, הוא חיזוק.

הכל: חיבור לאינטרנט למטרות פנאי, שימוש בטלפון הניד, פגישה עם החבר׳ה, אוכל שהוא אוהב במיוחד.

לכל חיזוק כזה ניתן להצמיד התנהגות רצויה של הילד.

זו גישה שעובדת, אבל היא קשוחה במיוחד. 

  

 

תנו למתבגר הזדמנות להיכוות ברותחין

 

לא מדובר בהטפה, אבל אם כל שאר הדרכים נכשלות, פשוט תנו לנער לחוות את המרירות והצער שיוצרת הדחיינות.

למרות שאתם הורים אוהבים וחומלים ויהיה לכם קשה לעשות זאת, דווקא ההתמודדות שלו עם התוצאות השליליות של דחיינות יכולה להיות דרך מצוינת ללמוד לקח חשוב, להיות אחראי יותר ולשנות את התנהגותו בעתיד.

הוא הרי כבר בן אדם שאחראי למעשיו. 

מומלץ להתייעץ כאן, כי חשוב לא לקחת את זה רחוק מדי. 

 

 

מה אם הדחיינות עמידה מול המאמץ של ההורים? 

 

במצב בו כלום לא עוזר, וזה קורה לפעמים, חשוב להתייחס להתנהגות הזו כהרגל הרסני שחשוב לטפל בו בזמן עם עזרה מקצועית. 

הבעיה היא שכל עוד שהמתבגר לא חווה את הדחיינות כבעיה, הוא לא יוכל להיעזר בפסיכולוג למתבגרים או פסיכותרפיסט.

במצב כזה מומלץ לפנות להדרכת הורים.  

 

לסיכום, דחיינות בגיל ההתבגרות עלולה להפוך למעגל קסמים אכזר ובעיה קשה לפתרון.

עם עקשנות, סובלנות ותמיכה תוכלו לעזור למתבגר שלכם לקחת אחריות ובעלות על אתגרי החיים, להתגבר על הדחיינות ולנוע קדימה לעבר בגרות שתתאפיין בביטחון עצמי, בתבונה ובאופטימיות.

 

 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

 

 

פגישה טלפונית קצרה

 עם מתאמת טיפול -

 להרשמה (ללא עלות)

 

 

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 

 

שיחת הכוונה לטיפול ומטפל

 עם מתאמת בכירה -

 בזום או במכון (70 ש״ח)

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

  

 

 

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

 

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA,

ראש המכון