מה ההבדל בין עבודה סוציאלית קלינית לפסיכולוגיה קלינית? 

 

שאלה זו עולה לעיתים קרובות מצד פונים ופונות למכון טמיר, ככל הנראה על רקע ההפרדה הברורה שהייתה בעבר בין הפסיכולוגים לבין העובדים הסוציאליים.

 

בשאלה זו נתמקד כאן.  למען הגילוי הנאות, במכון טמיר מכשירים עובדים סוציאליים ופסיכולוגים כאחד. 

 

 

 

סקרה, איגדה,

ליטשה וכתבה: 

 

מור צח מוכתר,

MA בפסיכולוגיה חינוכית,

עם מטפלי/ות מכון טמיר

 

 

השוואה בין פסיכולוגים קליניים לעובדים סוציאליים קליניים

משתנה	פסיכולוגים קליניים	עובדים סוציאליים קליניים
ידע אקדמי	תואר ראשון בפסיכולוגיה ושני בפסיכולוגיה קלינית	תואר ראשון בעו״ס ושני בעו״ס קלינית
הכשרה מעשית	הכשרה מעשית בתואר השני בלבד, ולאחריו התמחות	הכשרה מעשית בתואר ראשון ושני גם יחד
אבחון פסיכולוגי	מוסמכים לערוך אבחונים פסיכודיאגנוסטיים	מוסמכים לכתוב חוות דעת מקצועיות
תחומי טיפול	מגוון בעיות נפשיות פרטניות	בנוסף לפרטני, גם בהיבטים מערכתיים וחברתיים
אוריינטציה מקצועית	מתמקדים בטיפול אישי	מתמקדים בנוסף גם בטיפול קבוצתי, זוגי ומשפחתי

 

 

 

מבט היסטורי על ההתחלה 

 

באופן מסקרן למדי, מי שנחשב לפסיכולוג הראשון (שהיה בכלל נוירולוג), זיגמונד פרויד, טיפל בעובדת הסוציאלית הראשונה - ברטה פפנהיים (שכונתה Anna O, אחת המטופלות המפורסמות שלו). 

פרויד, בערוב ימיו, מחה נמרצות נגד הבלעדיות של אנליזה בידי רופאים בלבד.

אחרי מותו החלה להיבנות היררכיה מעמדית היסטורית בין רופאים (שנתפסו כמומחים יותר בפסיכואנליזה בהשוואה לכל היתר), בין פסיכולוגים קליניים (שנתפסו כמומחים יותר בפסיכותרפיה בהשוואה לעובדים סוציאליים קליניים) ובין פסיכותרפיסטים מעיסוקים קליניים אחרים, כמו מטפלים בהבעה ויצירה (שנתפסו כמומחים יותר בפסיכותרפיה בהשוואה, נניח, ליועצים חינוכיים).

 

עם התפתחות תחומי הטיפול בעשורים האחרונים והיעדר חוק פסיכותרפיה בישראל, הלכו ההבדלים והיטשטשו, אבל לכל ברור מעל לכל ספק שכדי לטפל לא חייבים להיות פסיכולוגים. 

עובדים סוציאליים רבים מוצאים שהם מתחברים לתחום הטיפול הנפשי הפרטני ובוחרים להעמיק את הכשרתם כמטפלים בקליניקה פרטית לאחר סיום לימודי המשך בפסיכותרפיה.

יתרה מכך, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכולוגים קליניים עובדים שכם לשכם, במקביל, וממלאים הלכה למעשה תפקיד זהה- כמטפלים באמצעות שיחות (הליך הידוע כ"פסיכותרפיה").

 

ההבדלים מתבטאים בעצם רק במיומנויות ובתפקידים הייחודיים, אלה שבסמכותם של עובדים סוציאליים ולא של פסיכולוגים, ולהיפך.

למשל, פסיכולוג קליני רשאי לעסוק באבחונים פסיכודיאגנוסטיים ועובד סוציאלי לא.

 

יש גם הבדלים בהכשרה: 

פסיכולוגים קליניים עוברים התמחות ארוכה, שכוללת טיפול במרפאה ובמסגרת אשפוזית.

מאידך, תלמידי עו״ס מטפלים תחת הדרכה במסגרת פרקטיקום בשנה השניה והשלישית של התואר הראשון, בעוד שסטודנטים לתואר הראשון בפסיכולוגיה אינם מטפלים כלל.

 

דגש נוסף על הדימיון באיכות הטיפול הוא ההכשרה המשותפת, בה לוקחים חלק מטפלים משני העיסוקים אחרי שקיבלו רישיון מקצועי:

את ההכשרה בלימודי ההמשך בפסיכותרפיה דינמית או קוגניטיבית התנהגותית עוברים פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים קליניים יחדיו.

 

כלומר, גם פסיכולוגים קליניים וגם עובדים סוציאליים קליניים יכולים להתקבל ללימודי תעודה מתקדמים בטיפול, במסגרת תכניות דו-שנתיות ותלת-שנתיות במוסדות מוכרים וההכשרה היא זהה (נוסיף אליהם גם מטפלים ביצירה והבעה, פסיכיאטרים ומקצועות נוספים בבריאות הנפש המצויים תחת רגולציה).

 

הדגש החשוב שיש לבחון בעת בחירת מטפל איננה אפוא ההכשרה האקדמית המקורית של הפסיכותרפיסט, לימודי עבודה סוציאלית או לימודי פסיכולוגיה קלינית, שבשניהם עוברים הכשרה מעשית רבה, אלא בידע ובניסיון הרלוונטי שלהם לבעיה שלכם. 

 

שתי דוגמאות להמחשה:

• אם מגיעה מטופלת שסובלת מפוביה ספציפית, הטיפול המומלץ עבורה יהיה CBT. עובד סוציאלי טיפולי שסיים תכנית ללימודי פסיכותרפיה גישה קוגניטיבית-התנהגותית יתאים יותר לצרכי הפונה, בהשוואה לפסיכולוג קליני שטרם עבר הכשרה מקיפה בטיפול CBT.

• וכמובן גם להיפך - אם מטופלת מתעניינת בטיפול בגישה פסיכודינמית, נעדיף להפנותו לפסיכולוג קליני, במידה ועבר הכשרה יסודית בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, במקום לעו"ס קליני שלא עבר הכשרה כזו.

 

 

נציין כי לאחרונה המליצה הוועדה לאתיקה מקצועית באיגוד העובדים הסוציאליים שלא כדאי להשתמש בהגדרה עובד סוציאלי קליני, שכן לא קיימת התמחות בשם זה בישראל. 

הנושא טעון תיקון חקיקה שתותאם למערכת ברה״ן בארה״ב, בה עובד סוציאלי בוגר מגמה טיפולית מוגדר כ- Licensed Clinical Social Worker - LCSW.

עד אז אז נדגיש כי כשאנחנו כותבים כאן עו״ס קליני, אנחנו מתכוונים לעובדים סוציאליים בעלי תואר שני טיפולי, עם הכשרה בפסיכותרפיה.

נציין גם שאנו מכשירים במכון ומסמיכים פסיכולוגים קליניים ועו״סים קליניים.

 

 

האם קיים שוני בין טיפול נפשי אצל עובד סוציאלי לבין טיפול אצל פסיכולוג קליני?

 

אם נתחיל מהסוף, מבחינת איכות הטיפול אין כנראה הבדל.

 

חשוב לציין שפסיכולוגים אמונים גם על אבחונים, בעוד שעובדים סוציאליים קליניים לא.

 

 

הביטוס

 

לכל עיסוק בבריאות הנפש יש הביטוס (Habitus) ייחודי לו. הביטוס הוא מושג של האנתרופולוג והסוציולוג מרסל מוס. הוא מתבטא בתהליכי ההשתייכות הייחודיים של כל מקצוע:

מה משותף בין תהליכי הסוציאליזציה של כלל הפסיכולוגים הקליניים ומה ההבדל בינם לבין תהליכי החברות של עובדים סוציאליים טיפוליים? 

זו שאלה מרתקת ששווה מאמר נפרד. 

 

מעבר לעו״סים קליניים, יש מטפלים מצוינים שהם פסיכולוגים מסוגי מומחיות אחרים, כמו פסיכולוג חינוכי, שיקומי, רפואי, התפתחותי, תעסוקתי.

כולם רשאים להציע טיפול פסיכולוגי בתחום התמחותם.

 

נוסיף - בהקשר זה - כי פסיכולוגים קליניים אינם מוסמכים אוטומטית לטפל מחוץ לתחום התמחותם.

למשל, כדי להעביר אבחונים פסיכודידקטיים (פסיכולוגים חינוכיים), או לקיים תהליך של ייעוץ תעסוקתי (פסיכולוג תעסוקתי), נדרשת הכשרה ספציפית.

 

 

סטיגמות מקצועיות בברה״ן

 

הנה שני מערכונים קצרצרים מתוך הסדרה שב״ס בתאגיד ״כאן״: 

 

בסרטון הראשון נועה קולר היא מירי, העובדת הסוציאלית של הכלא.

בסרטון השני יואב היימן הוא אהרון, המגלם את פסיכולוג הכלא. 

 

״לא חייבים להיות פסיכולוגים״ כדי לקלוט את ההבדלים הסטריאוטיפיים בין התפיסה של פסיכולוגים לבין זו של עובדים סוציאליים.

בינות להומור, לציניות ולסרקזם, יש כאן תמונה נוקבת ולא מחמיאה, שניתן לראותה גם כבעיה מגדרית בברה״ן. 

 

 

סרטון 1: העובדת הסוציאלית

 

 

 

סרטון 2: הפסיכולוג

 

 

 

הסקר 

 

שאלנו לדעתם של 10 אנשי ונשות מקצוע - מחציתם פסיכולוגים/ות קליניים ומחציתם עו״סים/ות קליניים - בסוגיית ההבדלים בין המקצועות מבחינת מאפייני הטיפול, מנקודת ראותו של המטפל.

 

להלן התשובות הגולמיות שדגנו בחכתינו: 

 

 

1. "בגדול, הפרקטיקה של עו"ס טיפולי ופסיכולוג קליני היא אותה הפרקטיקה. אני חושבת שההבדלים העיקריים נעוצים בכך שעוס"ים מאומנים גם בעבודה מערכתית ופסיכולוגים מיומנים בעריכת מבחנים פסיכולוגיים״.

 

 

2. "עובד סוציאלי מתנסה בשדה כבר בשנה השנייה שלו במהלך הלימודים לתואר ראשון, משמע, הוא יוצא ומטפל בכ-5 מקרים, מטפל בפועל, יושב עם הקליינט, מנהל תיק, יוזם התערבויות ועסוק בשיפור חייו של הקליינט. בשנה השלישית של לימודיו לתואר ראשון הוא כבר מטפל במספר רב יותר של מקרים (תלוי באוניברסיטה או המכללה) תוך התרכזות בנושא מסוים, כמו התמכרויות, רב-תרבותיות, נוער בסיכון, קשישים וכך הוא מפתח מיומנויות הספציפיות לבחירתו.

במערכת הלימודים בפסיכולוגיה אין התנסות כזו במהלך התואר הראשון, כך שעובד סוציאלי קליני מגיע לסיום התואר שלו עם ניסיון טיפולי עשיר יותר מול מטופלים. בהשוואה למי שמתמחה בפסיכולוגיה, יש לעו"ס לו יותר קילומטרז' טיפולי.

מעבר לכך, העובד הסוציאלי מחובר לקרקע. העובד הסוציאלי נמצא יחד עם המטופל במקומות בהם הפסיכולוג לא נמצא (כמו ביקורי בית למשל), מה שמחנך את העו"ס לעמדה מכוונת תוצאות בשטח. עמדה זו מייחדת את העובדים הסוציאליים בהשוואה לפסיכולוגים, שיותר אמונים על תובנות פנימיות ותהליכים נפשיים ופחות מכווננים שינוי ותוצאות בשטח. האם זה טיפול יותר טוב או פחות טוב? זה תלוי מה המטופל מחפש".

 

 

3. ההכשרה של עובדים סוציאליים קליניים ארוכה וכוללת תואר ראשון בו יש הכשרה מעשית לאורך כל הלימודים ותואר שני קליני.

 אני רוצה לספר על הכשרתם של עובדים סוציאליים קליניים פסיכותרפיסטים:

אלו הם עובדים סוציאליים קליניים שלאחר לימודי התואר השני המשיכו ללימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית במשך שלוש שנים. על מנת להתקבל לתכנית זו עליהם לעבוד במרפאות לבריאות נפש ולצבור ניסיון קליני וכמובן עליהם להיות בטיפול בעצמם ע"מ להעמיק את היכולת להתבוננות פנימית. במשך הלימודים נדרשת הדרכה צמודה פרטנית וקבוצתית.

אחד ההבדלים הקיימים הוא שפסיכולוג קליני מורשה לערוך אבחונים (טסטים פסיכודיאגנוטיים) שעו"ס קליני אינו עושה.

היתרון של עוסים קליניים הוא שבד"כ הם מכירים טוב יותר את השירותים בקהילה ולא מהססים לצאת מחדר הטיפולים שצריך.

הם בעלי גמישות מחשבתית וטיפולית רבה.

 אין הבדל בטיב או איכות הטיפול בין פסיכולוג קליני לעו״ס קליני.

ההכשרה של הפסיכולוגים הקליניים ושל העובדים הסוציאליים הקליניים ארוכה ולא פשוטה אך לסיכומו של עניין מה שהכי חשוב זה הקשר הטיפולי. 

 

 

4. בגדול, ההתמחות של עובד סוציאלי קליני מתחילה כבר מהתואר הראשון, כאשר בשנה השנייה והשלישית עושים פרקטיקום. בפסיכולוגיה עושים פרקטיקום רק מהתואר השני. בפסיכולוגיה קלינית יש התמחות אחרי סיום התואר השני, בנוסף לפרקטיקום.

עובד סוציאלי קליני לומד סמינרים קליניים בתואר השני וצריך שיהיה לו מטופלים פרטניים שעליהם הוא מקבל הדרכה שבועית.

 

 

5. לעניות דעתי, מרגע קבלת התואר הקליני, ההבדל בין פסיכולוגים לעו"סים הוא פחות באיכות וסוג הטיפול אלא דווקא יותר בדברים שמסביב.

פסיכולוגים קליניים יכולים לעשות אבחונים פסיכודידקטיים ופסיכודיאגנוסטיים.

לעומתם, עובדים סוציאליים יכולים לערוך אבחונים סוציאליים ולקבל החלטות (למשל על אפוטורפוסות, הוצאת ילדים מהבית, ודעות החלטה) שאינם בסמכותם של הפסיכולוגים.

לגבי טיפול פסיכותרפי, אני חושבת שפחות חשוב אם מדובר בעו"ס או בפסיכולוג, כי למרות שמסלולי ההכשרה שונים מהותית, ההבדלים מטשטשים לרוב בשלב מקצועי זה  ואז מה שחשוב הוא החיבור למטפל הספציפי, לשיטת העבודה שלו...

 

 

6. גם עובדים סוציאליים וגם פסיכולוגים מורשים לעסוק בפסיכותרפיה ולטפל באנשים.

ההכשרה של הפסיכולוג מתמקדת יותר בפרט, דפוסי התנהגותו ודפוסי אישיותו ואילו ההכשרה של העו"הס מתבוננת על הפרט בתוך המשפחה, הקהילה והחברה. 

עובד סוציאלי עם תואר שני לומד קורסים שדומים לקורסים שלומדים בתוכנית ההכשרה של פסיכולוגיה,

אין הבדל.

למשל, אני בתואר השני למדתי הנחיית קבוצות יחד עם המחלקה לפסיכולוגיה.

שניהם מטפלים ואמורים במסגרת הלימודים לעבוד על החלקים האישיים שלהם על מנת להפוך למטפלים טובים יותר, קשובים ואמפטיים.  

בנוסף, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לומדים פסיכותרפיה דינמית או התנהגותית יחד והלימודים תחת אותה ההדרכה. 

בקיצור, גם עובד סוציאלי קליני בעל תואר שני וגם פסיכולוג קליני מיומנים לטפל באנשים מבחינת ההכשרה שהם עוברים.

ההבדל אינו בהכשרה אלא יותר באישיות והיכולת האמפטית של המטפל,

כך למשל יכול להיות פסיכולוג שהמטופל לא יתחבר אליו לעומת מטופל שיצליח למצוא במטפל העובד הסוציאלי מקום בטוח ומכיל. 

כמו כן, העובדים הסוציאליים כבר מהתואר הראשון ומהשנה הראשונה נדרשים להשתלב בהכשרה מעשית ולטפל באנשים תחת הדרכה שבודקת את יכולתם הטיפולית. 

אני חושבת שעובד סוציאלי בלי תואר שני עדיין לא מיומן לטפל באנשים, למרות ששום חוק לא מונע ממנו לעשות זאת. 

אני מציעה למטופלים לשאול את המטפל איך הוא מתכוון לטפל בבעיה, לשאול האם יש לו ניסיון בטיפול בבעיות דומות וכו'.

כל שאלה היא לגיטימית, בסופו של דבר האם המטפל עזר או לא זה מה שעומד במבחן התוצאה.

 

 

7. הטיפול הוא אותו טיפול אבל פסיכולוגים קליניים מוכשרים לערוך אבחונים ועובדים סוציאליים קליניים אינם יכולים להעביר אבחונים.

דבר נוסף שראוי לציין הוא שעובדים סוציאליים רשאים לטפל כבר אחרי התואר הראשון והניסיון המעשי שלהם רב יותר מפסיכולוגים משום שכבר במהלך התואר הראשון העו"סים מקבלים הכשרה בשטח, לעומת פסיכולוגים שבד"כ מתחילים לראות מטופלים רק בתואר השני.

 

 

8. ההבדל במסלול ההכשרה הוא שעו"סים מקבלים הרבה ניסיון טיפולי כבר במהלך הלימודים.

כאשר פונים לטיפול מה שחשוב לשאול זה מה ההכשרה והניסיון של המטפל.

כך למשל אני עברתי הכשרה בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית.

 

  

9. מסלול ההכשרה של עובד סוציאלי קליני הוא תואר ראשון בעו"ס ואח"כ, אחרי מיונים מפרכים, ראיונות קבלה והמלצות ממדריכים בשדה, ניתן להתקבל למסלול הקליני.

עו"ס קליני ופסיכולוג קליני עושים למעשה אותה עבודה. אולי היתרון בעו"סים הוא שהם נחשפים לפרקטיקה בשטח מוקדם יותר מפסיכולוגים ולכן באים עם יותר ניסיון טיפולי,

כמובן שרצוי לעשות השלמה לפסיכותרפיה כדי ליישר קו עם התיאוריות הדינאמיות.

 

 

10. לעובדים סוציאלים ופסיכולוגים יש הבדלים בהכשרה ובחוקים שכל מקצוע מתבסס עליהם.

כך למשל יש חוקים החלים על עו"סים ויש חוקים החלים על פסיכולוגים.

בגדול, ברגע שמדברים על תעסוקה פרטית, על הלקוח לבדוק האם אותו מטפל, עו"ס/פסיכולוג בוגר לימודי פסיכותרפיה מוכרים ואז הדברים מאוד דומים.

אני מניח שיש בסיס ידע שעליו כל אחד נשען בצורה אחרת:

הטיפול המשפחתי נולד מהעו"ס ולכן רוב העו"סים הם באוריינטציה יותר חברתית, מערכתית, למרות שיש גם פסיכולוגים שיעשו זאת. 

עו"ס מטפלים בבית של אנשים, יותר גמישים מבחינת הגישה והמחשבה, לעומת פסיכולוגים שיותר נוקשים בגישה שלהם.

 

 

אם אתם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, וחשוב לכם להביע את דעתכם לגבי השאלה, ניתן לשלוח בתגובות בסוף המאמר. 

 

 

מה ההבדל בין פסיכולוג לבין פסיכותרפיסט? 

 

הלאה.

 

נמשיך להגדרות נוספות בתוך המקצוע הסבוך שלנו.

 

לא כל פסיכולוג הוא פסיכותרפיסט, ולא כל פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג.

 

משפט זה עשוי להפתיע רבים ואולי אף לבלבל את עולם המושגים שאנו משתמשים בו ביום-יום, ולא בכדי.

 

תחום הטיפול והפסיכולוגיה שופע מושגים אשר מסווגים את בעלי המקצוע השונים לפי תפקידם בכוח: פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, מטפלים באומנויות, חוקרים אקדמאים ועוד.

 

אם כך, מה מבדיל את אלו מאלו?

 

 

ובפרט, מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכותרפיסט?

 

נתחיל באמירה כי לא כל פסיכולוג הוא פסיכותרפיסט שמקבל מטופלים בקליניקה פרטית ומטפל בהם באמצעות שיחות.

הפסיכולוגיה, כמקור שמה – "תורת הנפש" – היא תחום מחקר נרחב במסגרת מדעי החברה, ש עוסק במגוון ההתנהגויות והתהליכים המנטליים של בני האדם, לא רק טיפול.

 

מתוך ההגדרה הכללית הזו נפרשים ענפי מחקר שונים ומגוונים:

 

• פסיכולוגיה התפתחותית חוקרת את ההתפתחות של ילדים (ומתבגרים ומבוגרים) לאורך החיים. היא בוחנת מתי מתרחשים תהליכים קוגניטיביים ופסיכולוגיים שונים לאורך ההתפתחות, מהם שלבי ההתפתחות התקינים ומה משפיע עליהם או פוגע בהם.

• פסיכולוגיה קוגניטיבית, לעומת זאת, עוסקת בחקר התהליכים המנטליים הבסיסיים וחוקרת תחומים כמו קשב, תפיסה, זיכרון, קבלת החלטות, למידה ועוד.

• פסיכולוגיה חברתית עוסקת באופן בו ההתנהגות האנושית מושפעת מהסביבה ומשפיעה עליה.

• נוירופסיכולוגיה עוסקת בקשר בין התהליכים המנטליים וההתנהגותיים לבין המנגנונים המוחיים שאחראים עליהם.

 

על כל אלו נוספים עוד תחומי מחקר כגון פסיכולוגיה רפואית ופסיכולוגיה של האישיות, וכמובן תחומי עיסוק פסיכולוגיים שונים, כמו פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה ארגונית, פסיכולוגיה שיקומית ועוד.

 

לאור הרשימה הארוכה של תחומי העיסוק הפסיכולוגיים, ניתן לראות כי לא כל אדם בעל הכשרה אקדמית שרשום בפנקס הפסיכולוגים בישראל הוא בהכרח מטפל.

יותר מכך, אפילו העוסקים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית הם לאו דווקא "פסיכותרפיסטים", שכן היבטים נרחבים מהעיסוק בפסיכולוגיה קלינית מתבטאים במחקר קליני ולא בהכרח בטיפול.

 

אך לשם הבהרת הנקודה האחרונה כדאי לפנות ולהגדיר מיהו פסיכותרפיסט, ולהסביר מדוע לא כל פסיכותרפיסט הוא בהכרח פסיכולוג.

 

פסיכותרפיה, כשמה כן היא – "טיפול נפשי".

 

זוהי שיטה שמטרתה לטפל במצוקות, משברים והפרעות נפשיות שונות, במגוון אמצעי תקשורת ובדגש על טיפול באמצעות שיחות.

 

הפסיכותרפיה,  כפי שהיא מוכרת לנו כיום החלה במרפאתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, אשר הבין כי ניתן להקל על הסבל הנפשי של מטופלותיו באמצעות "טיפול בדיבור" – מונח שטבעה אנה או (ברטה פפנהיים), המטופלת הראשונה של הפסיכואנליזה. פרויד הבין את סגולתו של הדיבור החופשי עם המטפל האובייקטיבי, ופתח צוהר לתיאוריות רבות ושיטות טיפול שונות שהחלו להסתעף כבר בראשית המאה ה-20 וממשיכות להתפתח עד היום.

 

כיום, חלק הארי של הפסיכותרפיה המודרנית שחרר מכבלי ה- "setting" הנוקשה שהגדיר פרויד, אך הגרעין הרעיוני נותר כבסיס איתן לצורות טיפול שונות.

 

ראשית, קיים הטיפול הפסיכודינמי, שעוסק בקונפליקטים הפנימיים של האדם, ביחסים בין המודע והלא-מודע, במנגנוני ההגנה, בעבר ובילדות של המטופל וביחסים המורכבים אשר נוצרים בינו לבין המטפל.

 

בנוסף, קיים גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי על נגזרותיו השונות.

טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים, שיעילותם זכתה להוכחות אמפיריות ונחקרה רבות, עוסקים בעיקר בדפוסים המנטליים (קוגניציות) ובהתנהגות של המטופל, בהנחה כי דפוסי מחשבות מקובעים והתנהגות לא-מסתגלת הם אלו אשר גורמים למצוקה נפשית וסבל. בטיפול זה ישנה עבודה מרוכזת על זיהוי ושינוי דפוסי ההתנהגות והחשיבה השליליים, במטרה לסייע למטופל להתמודד עם קשייו ולסגל אסטרטגיות התמודדות בריאות ומיטיבות.

 

תחום הפסיכותרפיה מסתעף לעוד ענפים רבים, חלקם נגזרות מתוך הטיפול הדינמי או הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי וחלקם מפתחים את עולם הפסיכותרפיה לכיוונים של טיפול משפחתי, טיפול באומנויות ויצירה או שיטות שונות של פסיכואנליזה המעוגנות בתיאוריות חכמות שנכתבו לאורך השנים.

 

מכאן, ניתן להבין לעומקה את הגדרתו של הפסיכותרפיסט:

 

בישראל, פסיכותרפיסטים הם אנשי טיפול מתחום הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, העבודה הסוציאלית, הקרימינולוגיה והטיפול באומנויות, אשר עברו הכשרה לטפל בשיטת הפסיכותרפיה באחד מן המוסדות המוכרים לכך בישראל.

אכן, גם פסיכולוגים הם בחלקם פסיכותרפיסטים (כלומר, מטפלים), אך בעלי מקצוע רבים אחרים יכולים להחזיק בתואר של פסיכותרפיסט לאחר שעברו הכשרה לכך.

 

 

איך מומחי בריאות הנפש לומדים פסיכותרפיה?

 

או, טוב ששאלת, כי פה התמונה מתחילה באמת להסתבך... 

 

למעשה, היא הרבה יותר סבוכה משאלת ההבדלים בין עיסוקים שונים בבריאות הנפש במלאכת הפסיכותרפיה.  

 

כיום פועלות בישראל עשרות תכניות הכשרה לטיפול נפשי, רובן ככולן כלימודי תעודה או לימודי המשך. 

תכניות אלו פונות לקהל יעד של בוגרי/ות תארים מתקדמים בבריאות הנפש ומציעות להן להירשם לתכנית לימודים דו-שנתית או תלת-שנתית, הכוללות תהליך פרקטיקום המלווה בהדרכה מקצועית. 

 

אם ראינו בעבר הרבה יותר אקסלוסיביות בתהליכי מיון מועמדים ללימודי פסיכותרפיה, לצד יוקרה שנבנתה על בסיס המוניטין הנצבר של התכנית, הרי שבימינו השתנה המצב עד מאוד: 

 

התחרותיות עברה ממאבק של מועמדים על תכניות למאבק של תכניות על מועמדים. 

 

זה לא שאין יוקרה ותמיד ישנן תכניות איכותיות יותר בהשוואה לאחרות, אולם במציאות בה קיים היצע גבוה מהביקוש, ראיית העולם יותר שיווקית ופחות מקצועית. 

 

הנה סריקה מהירה של הגופים הקהילתיים המציעים לימודי תעודה בפסיכותרפיה: 

 

• אוניברסיטאות - למעט הטכניון ואוניברסיטת אריאל הצעירה, כל האוניברסיטאות בישראל מציעות תכניות ללימודי המשך בפסיכותרפיה. 

• מכללות - שפע תכניות פסיכותרפיה, ממכללת תל חי בצפון ועד מכללת אשקלון בדרום. 

• יוזמות פרטיות - כמו רבות מתכניות ההכשרה המוכרות בעמותות מטפלים, למשל איט״ה, האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, העמותה לפסיכותרפיה ממוקדת ועוד. 

• עמותות - כמו תכנית ההכשרה לטיפול בטראומה של עמותת נט״ל. 

• מכונים מקצועיים- למשל, הדרכת הורים במכון אדלר. 

• בתי חולים - כמו התכניות להכשרת מטפלי CBT במרכז הרפואי הדסה. 

 

 

מי קובע איזו תכנית מוכרת ואיזו לא?

 

ובכן, בהיעדר חוק פסיכותרפיה בישראל, אין כל משמעות רגולטורית ל״הכרה״ על ידי עמותות מטפלים שונות.

אלה הוקמו על דעת עצמן, על ידי פסיכותרפיסטים שאכפת להם, שהתאגדו יחד והגדירו סף מקצועי, עם קריטריונים שרירותיים ל״מהי פסיכותרפיה״. 

 

יוזמה יפה, אבל אין בה לצערנו גבולות חוקיים. 

 

 

 

עדכון אחרון:

 

11 בינואר 2023