פלאשבקים פוסט טראומטיים | מחטף של העבר על ההווה 

פלאשבק מופיע משום מקום.

רגע אחד אתה כאן, בהווה, עסוק במה שאתה עושה וברגע הבא, בפתאומיות מעוררת חלחלה, אתה שם - מוטח אל העבר, אל תוך זיכרון טראומטי שרודף אותך ללא הרף.

פלאשבק הוא יותר מזיכרון, זה סיוט שחוזר על עצמו, התנסות חודרנית שמטשטשת את קווי הגבול בין אז לעכשיו, בין מה שהיה למה שהווה, חוויה מחודשת של טראומת עבר שפולשת להווה. היא מלאת חיים, לרוב מטרידה, ומרגישה אמיתית להחריד. 

המראות, הקולות והתחושות של האירוע המקורי חוזרים במהירות בעוצמה שיכולה להיות מייאשת ומפחידה כאחד. כאילו הזמן קורס, והעבר וההווה מתמזגים למציאות אחת ומחרידה. ברגעים אלו, הטראומה לא מרגישה רק נזכרת – היא מרגישה חייה מחדש, עם כל העוצמה הרגשית והפיזיולוגית של החוויה המקורית.

דמיינו חדר נפשי בו העבר וההווה מתנגשים. מרחב בו גבולות הזמן והזיכרון מתמוססים, שמסתובבות בו חופשי רוחות רפאים עם חוויות רודפניות שעברתם בחיים. בחדר הזה, המראות, הקולות ותחושות העבר חודרים בחדות לתודעה, באופן מיידי ומבהיל, מנפצים את כללי הנוירולוגיה המוכרים לנו ומאלצים אותנו לשהות במרחב לימינלי, כלומר אזור ביניים שהוא לא פה ולא שם, שהוא גם וגם.  ברגעים האלה הטראומה לא מרגישה כמו זיכרון – היא מרגישה כמו התנסות מחדש, עם כל העוצמה הרגשית והפיזיולוגית של החוויה המקורית.

בסרטים מראים תמיד פלאשבק כאובדן מודעות מוחלט למה שקורה בהווה וסביבה הנוכחית, אבל האמת היא שמה שאנחנו פוגשים על המסך זה ביטוי קיצוני של פלאשבק בקצה הרצף. רוב הפלאשבקים נעים על הספקטרום, בין השתלטות כמעט מלאה של העבר על ההווה לבין תחושה עדינה של ׳תזכורת׳ מהאירוע טראומטי.

דמיינו רגע טנדר טויוטה הילוקס לבנה. זוכרים? ברור שכן. טנדר עמוס מחבלי מאס שיורים על ישראלים בשדרות, הפיכה באפריקה סטייל. אפילו שלא חוויתי עדות ישירה לטבח של 7 באוקטובר, התמונות הספיקו כדי ליצור אסוציאציה בין כלי רכב ניטראלי לבין אימה טראומטית. מאז היום ההוא עצם המראה של טנדר טויוטה לבן מפעיל אצלי פלאשבק, רגע מבהיל, בערך כמו שמישהו חותך אותי בכביש ומאלץ אותי ללחוץ ברקס.  פלאשבק זה כמו דז'ה וו, תחושה מוזרה שהיית פעם ברגע הזה, רק שפלאשבק מגיע עם תחושה של אסון שנמנע ברגע האחרון. תמונת הטנדר עברה אצלי התמרה לייצוג סמלי של הטראומה, התגלמות פיזית של החרדה, חוסר האונים וההרס שחווינו באותו בוקר. הנפש, בניסיונה לעבד, לסווג ולעכל את הטראומה, מתקבעת על פרטים בולטים ומעניקה להם חשיבות הישרדותית. 

כשהדלת נפתחת, ההווה נשמט. לפתע אתה חוזר לשם, משחזר רגעים שחשבת ששכחת, בבהירות הנוגדת כל היגיון בריא. הגוף מגיב כאילו האיום הוא אמיתי ומיידי, הלב פועם חזק, הידיים מזיעות, הנשימה לא עוברת בגרון. המוח מוצף בדימויים ורגשות שהם חזקים מכדי להתעלם מהם ואמיתיים מכדי לבטלם.

 מי שחי עם PTSD ישן עם נעליים, דרוך לקראת הפלאשבק החודרני הבא, שיכול לפלוש לתודעה בכל זמן, בכל מקום, צבע אדום בלי התראה. הופה, אתה חוזר לרגעים הכי מסויטים שלך. הכל כלול, אימה, חוסר אונים, ייאוש. 

במציאות המתישה של הפוסט-טראומטי. המשוואות הקיומיות מתערערות ללא היכר. למדנו הרי שזמן הוא אקסיומה. הרעיון של רצף מרחב-זמן זה רק ידע תאורטי בפיזיקה, זה לא באמת נגיש לנו. אז מה קרה שהשתבש פתאום הסדר של  עבר והווה?  

הפוסט-טראומטי לא מתמודד רק עם כללים חדשים לגבי סדר הזמנים. הוא נאלץ להתמודד גם עם פגיעה קבועה בפונקציית השכחה. אפילו אם רוב הזכרונות מקודדים ומאוחסנים, אנחנו בונים על דהייה של הצבעים הרגשיים בחלוף הזמן. כאב האובדן על הפרטנר/ית הזוגי ממנו נפרדתם אמור לדעוך עם הזמן, העוצמה הרגשית שמעוררת תמונה משותפת הולכת ופוחתת ככל שמתקדם האבל, עד שאתם ממשיכים עם תקווה לאהבה חדשה. אלמלא השכחה לא היינו מתעדים כל רגע סמלי בחיי הילדים. הסרטונים בטלפון נמצאים שם  כמאמץ אנושי שרגעים מאוד יקרים לנו לא יאבדו, וגם זו אשליה כי הוא אבד.  

הפצעים הנפשיים של שורד הטראומה אינם מגלידים אף פעם, אנחנו לא מצליחים להתמיר את  לזכרונות. 

פלאשבקים אינם רק חוויות ויזואליות; הם יכולים להפעיל את כל החושים, ליצור סיוט רב מימדי שמרגיש בלתי נמנע. קולות של ירי, ריח עשן חריף, המרירות של הפחד בפה - כל התחושות הללו חוזרות ברגע, להציף את האדם ולהקשות על ההבחנה בין עבר להווה.

מי שלא חווה פלאשבק מתקשה לכאורה להבין את הכוח העצום של התסמינים החודרניים הללו, כי באמת חסרות מילים מדויקות לחוויה. אבל זה לא ממש נכון, כל אחד יכול להתחבר לחוויה. שימו רגע בצד את הרעיון של פלאשבק כחזרה לרגע הכי נורא בחיים, את הלב הדוהר, הרעידות או הידיים המיוזעות. פלאשבק יכול להיות אירוע מאוד עדין שמתעורר לחיים בעקבות טריגר ניטרלי לכאורה. 

הנה תראו איך זה אצלי:

כל שנה כשמגיע הקיץ האמיתי מגיע איתו רגע מעקצץ, שניה שאני מרגיש את גופי לוהט בחום היום, תחת השמש הקופחת. התחושה לא נעימה, מטרידה אפילו, אבל היא נשכחת די מהר. באחת השנים התעכבתי על העניין, שהרי הרגע שמופיע פעם בשנה, ויותר מהכל הוא מזכיר לי משהו שקרה כבר, כמו דז׳ה וו. חיפשתי הקשר והוא הגיע מייד, אאוט אוף נו וור נזרקתי לקיץ 2006, 100 מטר ליד המפעל של מי עדן בקריית שמונה, עצרתי עם הרכב לצד הכביש בגלל אזעקה, עוד אזעקה. כרעתי ליד דלת הנהג, אף אחד לא נוסע עכשיו, וצפיתי על ההר שעמד ממש מולי, בלוטה של רכס רמים. ועל ההר, קצת לפני שיא הגובה, אני רואה עשן שהופך לאיטו לענן, די רחוק ולא גדול, ואחרי הענן המתהווה הופיע באיחור אופייני קול חבטה חזק ועמו התפיסה שמתגבשת בתודעה שמדובר בנפילה של מרגמה או משהו דומה במרחק מה ממני. השעה הייתה 13:15, אני לא זוכר לאן היו פניי, אבל הכיוון המנטלי זכור לי, התגייסתי בהתאם למצב החירום לצוות הקהילתי של נט״ל, התחלקנו לצוותים ונסענו כל יום למקומות אחרים שנפלו עליהם טילים.  אחרי שנגמרה הפאוזה בצד הכביש נגעתי בשמשה וכמעט נכוויתי מעוצמת החום, מייד אחר כך, לא יודע למה, הבטתי בשמים, ישר בשמש ונתקפתי בפאניקה של בדיעבד. חצי שנייה ,אולי פחות. זהו הרגע שאני חווה כל קיץ. 

למה יש פלאשבקים?

פלאשבקים מתרחשים בגלל ״קשיי עיכול״ של סיטואציה בלתי אפשרית. החוויה הטראומטית כל כך מהממת שהמוח לא מצליח לעבד אותה כפי שהוא מעבד זכרונות רגשיים אחרים. במקום לאחסן ולסווג את הזיכרון כמצופה, המוח אוסף שברי חוויה - כמו הבזקים של תמונות, רגשות עזים ותחושות פיזיות אינטנסיביות.

לפי ג׳ודית הרמן, מהמומחיות המובילות בהבנת טראומה, המוח ניצב מול דילמה: מחד, יש דחף טבעי להבין מה קרה, אבל במקביל, הנפש נמנעת מכל מגע איתה. כך נוצר מאבק פנימי בו הזיכרון נתקע בין צורך בעדות לטראומה לבין הדחף לדכא אותה. 

כתוצאה מכך, פיסות הזיכרון הלא מעובדות מתפרצות לתודעה באמצעות ביטוי הכאב כצרחה ולא כצורך. 

בנוסף, המוח מנסה להגן על המתמודד באמצעות התראה לגבי איומים פוטנציאליים עתידיים. ריפוי מתרחש כאשר ניתן לעבד ולשלב את הזיכרונות המפוצלים הללו בבטחה.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

פגישה טלפונית קצרה

 עם מתאמת טיפול -

 להרשמה (ללא עלות)

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

שיחת הכוונה לטיפול ומטפל

 עם מתאמת בכירה -

 בזום או במכון (70 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

 

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר