מכון טמיר לפסיכותרפיה
האם וכיצד לספר לאנשים על האבחנה?
למרות היותה של ADHD הפרעה שמסווגת פסיכיאטרית, יש לאחרונה משהו מאוד מקבל ביחס לאדם מבוגר המתמודד עם הפרעת קשב.
הרבה ידוענים חושפים בגילוי לב את התמודדותם עם הפרעות קשב וריכוז, האמיצים שבהם, כמו אברי גלעד ויאיר ניצני, מנסים לתמוך כך במתמודדים אחרים במטרה לצמצם את ההסתרה, הסטיגמה והבושה, מחירים שהם תוצר עקיף של ההפרעה.
מסתבר שגם בעבר הרחוק הייתה ADHD נפוצה אצל מבוגרים, גם אצל מוכשרים ומשני עולם שבהם - לפי מחקר חדש שניתח את אישיותם של תורמים מרכזיים מתקופת הרנסנס, עולה כי ליאונרדו דה-וינצ׳י סבל מהפרעת קשב וריכוז, וכנראה גם מדיסלקציה. אבחון אישיות מפרספקטיבה של 500 שנה נשמע אמנם קצת פאר פצ׳ד, אבל המאמר מציג עדויות שתומכות בכך (למשל, שלא סיים יצירות רבות, כמו את ציור ״המונה ליזה״) שכיום היה ודאי נעזר דה וינצ׳י בטיפול שיחתי ותרופתי.
לצד העליה החדה בשיעור האבחון של ADHD בקרב מבוגרים, מסתמנת תחושה ציבורית אוהדת ומפרגנת כלפי המתמודדים, אולי בגלל שמבוגרים רבים מצליחים להבין סוף סוף את מקורות הקשיים שחוו לאורך כל החיים - בלמידה, בעבודה ובמערכות יחסים. אספקט נוסף הוא ההכרה והמחקרים שמתאספים להם, על הקשר בין ההפרעה אצל מבוגרים לבין יכולות חיוביות ייחודיות, כמו יצירתיות מפותחת, חשיבה מסועפת ויכולות מנהיגות וניהול.
אז לספר או לא לספר על ה-ADHD שלי?
סביר להניח שהשיתוף במידע על האבחנה והטיפול לא יעורר התרחקות או דחיה מצד אחרים, אבל כמו בכל מידע רפואי, חלה עליו סודיות ופרטיות עליהם זכותכם לשמור.
לא מדובר בהפרעה קשה או מחלה מדבקת שלא הגון להסתירה. סביר שלא יקרה מצב בו פרטנר/ית יכעסו על מניעת המידע לגבי האבחנה מהכרטיס שהופיע באתר ההיכרויות. אז אפשר ורצוי לשתף בעיתוי המתאים. מומלץ גם לשקול עם מי משתפים ובאיזה אופן.
אם אנשים קרובים, שאוהבים אותך, מתקשים להבין את פשר ההפרעה והשלכותיה, כוון אותם למקורות ידע באינטרנט, ספרים, אתרים קהילתיים ועוד.