מכון טמיר לפסיכותרפיה
המשך ההרצאה של ד"ר עפרה אשל:
בתהומות ש"מעבר לעיקרון העונג":
מחשבות על היכולת להיות בלא-להיות ולשרוד
פחד מהתמוטטות - Fear of breaking down
לפי ויניקוט, צריך להתייחס בטיפול נפשי למצבים שהתרחשו אבל אי אפשר לזכור אותם. חלק מהתהליך הטיפולי יהיה לחוות אותם מחדש ולקחת עליהם בעלות.
Fear of breaking down, פחד מפני התמוטטות, מתאר מצבים נפשיים בהם הרגרסיה בתוך הטיפול גרמה לחרדה מהתמוטטות ומהתפרקות. כאשר האדם חווה קטסטרופה שאין לה שם ואין לה מילים, עם איום של חוויה רגשית מאד מפורקת. בתפיסה של ויניקוט, יש חלקים בהתפתחות מהסוג הזה שיכולים להישאר קפואים בתוך הנפש, ויפשירו רק אם ייפגשו סביבה מתאימה.
אחד האתגרים החשובים בטיפול הוא לחוות את הטראומטיזציה, להבהיר למטופל שהפחד ממה שעתיד אולי לקרות הוא הפחד ממה שכבר קרה בתחילת ההתפתחות, ושהרישום שלו יוצא החוצה. זה התהליך שמאפשר לאגו ולעצמי לקחת בעלות על החוויה ולכלול אותה בתוך התפיסה של ״מי אני״.
בהתפתחות המוקדמת יש רגשות שנחווים כהתמוטטות של הכל. כאשר אירועים כאלה שכיחים, הטראומה נרשמת, אבל אי אפשר להיזכר בה כזיכרון. כולנו חווים רגעים קשים כאלה, השאלה היא איכות, כמות ועצמה.
המשך ההרצאה
המאמר החשוב ביותר בשבילי בתחום זה הוא מאמרו של ויניקוט: "פחד מהתמוטטות" שלא פורסם בחייו של וויניקוט אלא שלוש שנים לאחר מותו ומאמר ההמשך שלו באותו נושא "פסיכולוגיית השיגעון" שנכתב שנתיים אחריו.
ויניקוט כותב על התמוטטות נפשית מוקדמת, שהייתה כה איומה ומייסרת עד ש'קרתה, אך לא נחוותה'. לא נחוותה כי הנפש לא יכלה לעמוד בה. 'ארגון האני' קרס והתארגן כנגדה, ארגון הגנתי מסיבי חדש, שהוא הסינדרום או המחלה הנפשית של האדם. כך, האדם לכוד בטראומת ההתמוטטות כמצב טראומתי על זמני וחסר מיקוד, המתקיים תמיד כי שורשיו בעבר שאירע ולא נחווה והאדם מחפש אותו באופן כפייתי בעתיד.
ויניקוט מתאר זאת בניסוח ייחודי: "ההתמוטטות כבר התרחשה אך אי אפשר לזכור משהו שלא קרה ודבר זה של העבר לא קרה עדיין משום שהמטופל לא היה שם כדי שזה יקרה. הדרך היחידה לזכור במקרה זה היא שהמטופל יחווה לראשונה בהווה, כלומר בטיפול, דבר זה של העבר. דבר זה של עבר ועתיד הופך אז למשהו של הכאן ועכשיו ונחווה על ידי המטופל בפעם הראשונה".
ויניקוט מבין פה מאבק פנימי מאוד עמוק, משום שבאותם אזורי נפש טראומתיים מנותקים של ייסורי ההתמוטטות המוקדמת ישנם גם הפחד הנורא של המטופל מהתמוטטות אך גם הצורך והכמיהה הגדולים של המטופל להגיע ולגעת ולחוות שוב ולהסתכן שוב בשובה של ההתמוטטות המוקדמת ובהחייאת האימה שאי אפשר היה אז לעמוד בה. עכשיו בטיפול עם המטפל והחזקתו האחרת שתאפשר אולי תיקון. במילים של קוהוט:
"פה תהיה הפציעה כפולה, האפלה המאוחרת של הטראומה והאפשרות לשמוע את הקול הנעלם זועק מן הפצע".
ובהוספה של ויניקוט:
"כאן תתהווה הן האפלה המאוחרת של אימת החוויה הטראומתית והן אפשרות התיקון בטיפול".
נראה לי שהשאלה הגדולה היא:
"איך יכולה חוויה בטיפול להעז להגיע ,לגעת ולהיות בתוככי החוויה של הטראומה וקריסת הנפש במקום של האימה המקפיאה שבו ישמע הקול הזועק מן הפצע?"
זוהי אחת השאלות הקשות ביותר בטיפול פסיכואנליטי ובטיפול בכלל- למטופל ולמטפל.
איך זה להיות יחד באמת רגשית טראומטית נוכחת בהתרחשותה, שרק בה המטופל והמטפל יוכלו ליצור מחדש את החוויה והמשמעות של התנסויותיהם?
במחשבות על שאלה קשה זו אעבור עכשיו דרך שלוש תחנות טיפוליות, מהקל יותר אל הכבד.
ראשית, סיפורו של הרננדז - התמוטטות של משמעת.
זהו תיאור מקרה מן המאמר של מקס הרננדז, פסיכואנליטיקאי פרואני בולט שבו הוא מרחיק ומיישם את רעיונותיו של וויניקוט בפחד מהתמוטטות. הטראומה היא התרחשות רגשית שמתרחשת תחת סיטואציית הטיפול ושהמטפל והמטופל נמצאים בה. הרננדז מדגים זאת באמצעות טיפול ארוך של גבר בשנות השלושים, שהגיע לטיפול בגלל חרדה קשה מהבוס בעבודה ומכך שהחברים שלו צוחקים ממנו. הוא אמר שיש רגעים שהחרדה הזאת הופכת לבלתי נסבלת. ברגעים אלו עלה פחד שהוא הולך להישבר לרסיסים או משהו גרוע יותר.
הוא אושפז פעמיים בגלל התקפי חרדה איומה וידע שזה עלול לקרות שוב. לקראת סוף הפגישה הראשונה אמר שהוא צריך להפקיד בידיי משהו אבל יותר טוב שיחכה לרגע מתאים. הוא רעד ולא לחץ ידיים בסוף הפגישה בגלל שהזיע. בטיפול הוא דיבר לאורך זמן על משפחתו. הוא היה ילד בודד, עצוב, מכונס. היה שחקן כדורגל, אך בגיל ההתבגרות זה נהיה גיהנום להחליף בגדים לפני ואחרי המשחק, הבנים צחקו מאחורי גבו. דבר זה מנע ממנו להפוך לשחקן כדורגל מקצועי. הוא סיים את לימודיו, המשיך לגור עם הוריו, לאמו היו התקפי דיכאון חוזרים וכשהיה ילד קטן היא אושפזה כמה פעמים. לקראת סופה של אחת הפגישות אמר בקול כמעט לא נשמע, שימו לב הקול מתחיל לדבר, שהוא מודאג מכך שעוקבים אחריו. הוא לא יכול היה להסביר את ההרגשה הזאת אבל הפציר שאאמין בו. הוא לא המשיך בנקודה זו. הוא דיבר על עד כמה לא נוח לו עם ההזעה והרעד בידיו. אנשים שמו לב שהוא עצבני - או שהתייחסו אליו באדישות מתנשאת או שהתבדחו על חשבונו. החיים היו מאוד קשים. היו לו התקפים של נדודי שינה והוא היה מתעורר בלילה מזיע בלי יכולת לזכור מה חלם. אחרי זמן מה אמר שהוא צריך לספר לי מה שרמז עליו בפגישה הראשונה. הוא נעשה עוד יותר מתוח ועצבני וסיפר לי שהוא נאנס על ידי קבוצת ילדים, נערים, כשהיה בן 8 בטיול בית ספר. אחרי זה הם צחקו עליו. הוא נשאר שותק עד סוף הפגישה. בפגישות אחר כך אמר שלפעמים הוא מדמיין או כאילו רואה כמו בסרט את הדבר. אז פתאום שאל אותי למה לא שאלתי אותו על מה שקרה לו. בעודי שותק נעשה מתוח וחרד. אמרתי שאולי הוא מרגיש שאני לא מבין כמה כל זה היה כאוב עבורו ושלא אכפת לי בכלל. בפגישות הבאות הוא התייחס לרגשות שקדמו לאונס ולמה שקרה אחרי שחזר הביתה. אף אחד לא שם לב אליו למרות העובדה שבתחתונים שלו היו כתמי דם. אמרתי לו שיכול להיות שהרגיש את השקט שלי כמו שהרגיש את חוסר התגובה של הוריו בעבר. בתקופה זו של האנליזה היה מאוד מודאג שיאבד את עבודתו או יגמור שוב במחלקה פסיכיאטרית. הוא המשיך לדבר על מה שקרה לו ואני שמתי לב, בלי שהיה לי הסבר ברור לכך, שבכל פעם שהתייחסתי לכך אמרתי מה שאמרת שקרה לך.
פעם אחת מיד לאחר שאמרתי זאת הוא נעמד מאוד כועס ואמר כשהוא מתבונן בי:
"אתה לא מאמין לי? אתה אומר שאני שקרן?" הוא רעד והזיע מאוד.
אמרתי לו: "זה נראה שזה לא קרה, זה עדיין קורה"
הוא בכה כל הפגישה. בסופה ליוויתי אותו ואמרתי שהוא יכול לרחוץ את פניו וחיכיתי לו על יד הדלת עד שהלך. בשבועות שלאחר מכן הוא חזר לאונס, הוא בחן בהרבה חוסר ביטחון והיסוס את הסיבות להכנעה ולפסיביות שלו ואת הקשר הרגשי המבלבל שלו למנהיג החבורה. הוא ניסה להיות מדויק לגבי הנסיבות ובכל זאת זה לא נראה להוביל לשום מקום. אך אז, בפגישה מסוימת, צורת הדיבור שלו השתנתה. הוא דיבר בקושי, באופן קודר, על כך שהוא מרגיש עצמו מחוץ לגוף שלו, כאילו שלא היה עצמו, כאילו שהוא מרוקן וחסר חיים.
בעודו מצביע מאוד באיטיות ובמאמץ גדול על התקע של המנורה אמר בקול נמוך: "כאילו שמישהו ניתק אותי מהחיים עצמם". הרגשתי שיכול היה לפגוש את החוויה החשופה האיומה שהייתה מתחת לחרדה שלו, לפחדים ולפלאשבקים של האונס עצמו. עד כאן הרננדז.
אפשר לומר שההתנסות הטיפולית כאן בנתה בסבלנות וברגישות את המקום שבו נשמע הקול מן הפצע.חדים ולפלאשבקים של האונס עצמו. עד כאן הרננדז. אפשר לומר שההתנסות הטיפולית כאן בנתה בסבלנות וברגישות את המקום שבו נשמע הקול מן הפצע.
לקריאת החלק השלישי של ההרצאה <