הצורך הפסיכולוגי בהחזקת נשק במהלך חרבות ברזל

מאז האסון שפקד אותנו ב-7/10/23, והמלחמה שנקלענו לתוכה אחריו, אנו עדים לזינוק בביקוש לקבלת רישיון אזרחי לנשיאת נשק אישי, הם באזור בדרום והן במחוזות אחרים בארץ. 

אירועים טראומטיים, בהגדרתם, מטלטלים את עצם הקיום של האדם.

הם מביאים לפתחנו חוסר אונים עקב היעדר יכולת תגובה, אימה מציפה, תחושת הפתעה ועוד. אלה משפיעים ישירות על השורדים ובאופן עקיף על נפגעים במעגלים רחבים יותר. 

ספציפית לטראומה הנוכחית בישראל - מה עשוי להסביר פסיכולוגית את העלייה החריגה בצורך לשאת נשק אישי?

מ'סמוך על צה"ל' להסתמכות רק על עצמי

מאז אותה שבת שחורה שהיכתה בתדהמה מדינה שלמה, נותרנו המומים, מבועתים וקרועים, עמוק בתוך משבר אמון קשה במערכת הביטחונית ובמנהיגות.

הרי לפי "החוזה הבסיסי" שלנו, המדינה אמונה על התרעה, סיכול, מניעה והתערבות מיידית במתקפות על אזרחי המדינה, אך ביום פקודה היא כשלה במתן מענה מספק. 

לצד זאת, בתוך שפע סיפורי הגבורה שמספקת לנו הטראומה הלאומית הנוראה הזו, אנו עדים למאות סיפורי גבורה ותושייה, בהם אזרחים בעלי רישיון לנשק פרטי, הצליחו להציל בני משפחה, שכנים וכל החפים מפשע שהסיוטים שלהם התממשו בבוקרו של שבת. 

בתוך מציאות כזו טבעי והגיוני שיעלה צורך מוגבר בהשבת הביטחון ושליטה שאבדו באמצעות הגנה עצמית.  כלי יריה עשוי להיות אמצעי יעיל - ממשית וסמלית כאחד - לשיקום מיידי של תחושת המסוגלות להגנה על עצמנו ועל יקירינו.

מביטחון דרך אמצעים טכנולוגיים להגנה בידיים חשופות

חשוב להכיר בהתרסקות ההנחה על שמירת נפשותינו באמצעות טכנולוגיות הייי-טק, למעקב, פיקוח וניטור בגדר, אשר הכזיבו באופן קיצוני. 

ההנחה לגבי קיומה של הגנה טכנולוגית איתנה עבור תושבי העוטף סיפקה בשנים האחרונות רגיעה תודעתית. היא קרסה באחת ובמקומה הוצתה תחושה הפוכה של הישרדותיות טבעית ואינסטינקטיבית.

השינוי הזה הוביל למסקנות המאפיינות את ה-Back to Basics במצבי התפקחות בטראומה רדיקלית - "ההגנה היחידה האפשרית כדי לשמור על עצמי ועל בני הבית תוכל להגיע רק מתוכי, מתוך הבית". 

"לעולם לא עוד" - הקונוטציה לשואה

סיבה אפשרית נוספת לעלייה בצורך בנשק אישי קשורה בטבח נטול העכבות שביצעו המפגעים. 

הרבה נאמר והרבה ועוד ייאמר, על האסוציאציה המתבקשת בין הטבח הברברי של המחבלים לבין מאורעות השואה. 

בלב ליבה של התרבות הישראלית נטועה חרדה קיומית מפני השמדה – "לעולם לא עוד! לא נשוב להיות קורבנות. לא נאבד עוד מכפי שכבר איבדנו. לא נהיה שוב חסרי ישע מול סכנה".

האקט המתבקש בנרטיב שלנו הוא לפעול על הסביבה ולא להיות "מובלים כצאן לטבח".

ואכן, רבים מניצולי השואה שעלו ארצה התגייסו כלוחמים במלחמת העצמאות. למעשה, כשני שליש מצה"ל המתהווה הורכב מלוחמים ניצולי המחנות.

יתכן והרצון להצטייד בנשקים מגיע מאותה עמדה של צורך מחודש בשליטה, המוטיבציה לקחת מחדש את את הגורל לידיים כדי לחדול מעמדה אנוסה של פליטים. 

דריכות-יתר

סיבה נוספת אפשרית לצורך בכלי נשק קשורה אולי לדריכות יתר המאפיינת חשיפה לאירועים טראומטיים. במצב זה כל גירוי הוא מקור סכנה, שאורבת ללא הפסקה, ונשק יכול להוות מקור לתחושה של הגנה. 

יתכן והמעבר המהיר הזה להגנה עממית יכול להסביר חלק מהתופעה הקבוצתית שהתפשטה בישראל לכמה ימים, בה אזרחים מדווחים בקבוצות וואטסאפ על ערבים שמצלמים את ביתם לקראת פיגוע המשך למתקפה על בתי התושבים בעוטף ב-7.10.

אפילו שמידע כזה עלול להיות מציאותי, קשה להתעלם מהגוון הפרנואידי שאחז בקהילות שלמות, שבעיתות שגרה נוטות לראייה ספקנית לגבי מידע שחשוד כפייק ניוז.  למשל, באחד המושבים בעוטף התקבלה החלטה חפוזה ונמהרת לכנס את הפועלים מהרצועה שלנו ביישוב. התושבים כפתו אותם ונעלו אותם באולם סגור עד חלוף זעם). 

סיבות נוספות אפשריות כוללות הסכמה חברתית, המעלה על נס את המתגייסים לשמור על ביטחונה ויציבותה של החברה, תוך כדי סיכון עצמי.

אתוס הגבורה, ההכרח להגן על עצמנו, והזכות לקיומנו, זורמת בדמנו ומהווה חלק מנרטיב וירושה רגשית קולקטיבית, בייחוד לאור קונפליקט מתמשך על הזכות להיות עם בארצנו.

לא רק בעיתות מלחמה אנחנו עדים להגנה אזרחית חיונית. בשנים האחרונות היו כמה וכמה מקרים בהם אזרחים המצוידים בנשק, ובעיקר בתושייה, מנעו מפיגועים להיות קטלניים יותר. 

במצבי משבר, עולה הצורך בשייכות ובתחושה של סולידריות, כפי שמתבטא בימינו ביוזמות אזרחיות וקהילתיות ברחב המדינה לתרום ולסייע למאמץ המלחמתי, למפונים ולניצולים.

נשיאה של נשק, והמוכנות להגן, בהינתן מצב חוזר של התקפה, הוא היבט נוסף של הדדיות, אחריות וסולידריות חברתית. 

אם נתבונן בשמות שנבחרו למבצעים ולמלחמות שונים בשנים האחרונות – "צוק איתן", "חומת מגן" "עופרת יצוקה" ומלחמה זו, "בראשית", נראה שהם טומנים בחובם משהו מהצורך הבסיסי, האנושי, לייצר חוסן ואמונה בכוחות כנגד האויב. הצורך של אזרחים להרגיש שביכולתם להשיב מלחמה ולהפגין חוזק וגבורה פנימיים וחיצוניים עובר כחוט השני לצד הסיבות האפשרויות המוצעות כאן.

לצד זאת, לא כל אדם בוחר ויכול לשאת נשק אישי, כהגנה נפשית וממשית מפני סכנה. דרכי ההתמודדויות של אנשים במפגש עם טראומה שונות, מגוונות, ואולי חשוב במיוחד לציין – לגיטימיות. ישנה יותר מדרך אחת להשיב תחושה של שליטה וביטחון במציאות של אובדן וחוסר וודאות – חלקנו בחרו בהסברה, במגוון פעילויות של שיקום קהילתי או פרטני, המהווים אף הם "כלי נשק" חיוני ומשמעותי.

כמו כן, חשובה במיוחד היכולת לשמור על החוסן הפרטי של כל אחד מאיתנו, מעין חבישה של "אפוד קרמי נפשי", דרכו אנחנו מבקשים להגן על הרוח והנפש והכוחות העתידיים הדרושים לשיקום והחלמה. לכך יכולה לסייע פנייה לטיפול לעיבוד החוויה ולמניעה של פוסט טראומה. 

כפי ששיתף בכנות לב מרגשת בימים אלו העיתונאי אלמוג בוקר, תושב זיקים שבעוטף, שנחשף אישית ומקצועית לזוועות האסון:

"לכו לטיפול. זה מציל חיים... זה עוזר לפרק את הזוועות ולהתפרק".

אלמוג מזהה כמה חשוב לפעמים לפרוק את הנשק, לא פחות מלדרוך אותו.

הוא מזהה היטב את המתח בין הגנה ושמירה כלפי חוץ לבין זו כלפי פנים, ואת הסוגים השונים של תחמושת הדרושה לכל אחת מהן. 

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW, מטפלת בגישה דינמית

איתן טמיר, MA, ראש המכון, מנהל מקצועי