מיקרו-אגרסיה | מיליוני רסיסים של מיקרו-אגרסיות וג'ורג' פלויד אחד

 

מיקרו-אגרסיות

 

 

מהי מיקרו-אגרסיה?

 

מיקרו-אגרסיה, בצורתה הבסיסית ביותר, היא התנהגות עדינה, מילולית או לא-מילולית, מודעת או לא מודעת, המופנית כלפי חבר בקבוצת מיעוט ויש בה פוטנציאל להשפעה מזיקה ומשפילה. 

המונח ״מיקרו-אגרסיה״ נטבע לראשונה בשנות ה-70 על ידי הפסיכולוג צ׳סטר פירס מאוניברסיטת הארוורד, לאחר שהוטרד בחילופי עלבונות הדדיים ביו סטודנטים לבנים ושחורים. 

 

מנקודת ראות פסיכולוגית-מערכתית, לא ניתן להבין את הסערה שהתחוללה בארה"ב, בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד, מבלי להתייחס להצטברות מליגנית של מיקרו-אגרסיות במשך תקופה ממושכת.

חברי.ות קבוצות מיעוט הנפגעים ממיקרו אגרסיה מתנסים בחוויה יומיומית של התייחסויות ציניות, הרמות גבה, הומור שחור וסרקסטי ויחסים עוינים.

 

ויש גם מיקרו-אגרסיביות סמויה ששוכנת בצילה של אגרסיביות גלויה.  למשל, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הוא אגרסור, לא מיקרו-אגרסור, אבל בכל נאום שלו נפלטו במכוון גם אמירות מיקרו-אגרסיביות צורבות ועולבות. 

 

 

איך זה נראה בחיים?

 

קרה לכם פעם שמישהו הטיח בכם  בעדינות ומידה של טקט, דעה קדומה או סטריאוטיפ?

יצא לך להרגיש פגיעה פתאומית בביטחון העצמי, שנוצרה מייד אחרי שמישהו זרק אמירה כלשהי לחלל החדר, כזו שקשה להבין אותה מפורשות כהתייחסות פוגענית?

קרה פעם שנעתקו לך המילים תחת שיפוטיות משתקת בגלל מוצא עדתי, שיוך מגדרי, העדפה מינית או מאפיינים אחרים שקשורים לקבוצת מיעוט אליה אתם שייכים? 

כל סיטואציה יומיומית שיש בה טון מילולי או לא-מילולי משפיל היא דוגמה אפשרית למיקרו-אגרסיה.

למשל:

חולה ממתין לבדיקה בבית החולים, וכאשר נכנסת אל החדר אישה הוא מניח שהיא האחות ולא הרופא.

אדם פוגש מישהו שנראה מקבוצת מיעוט ושואל אותו מאיפה הוא ״באמת״ (תזכורת למי ששכח, דונלד טראמפ טען לאורך שנים כי מקום הולדתו של אובאמה אינו האווי, או כל מקום אחר בארה״ב. זו לא מיקרו-אגרסיה אלא תוקפנות גלויה, בוטה ומתגזענת). 

כשאדם מספר על נטייתו המינית והתגובה היא ש״אתה ממש לא נראה הומו״.

 

נראה שלעלבונות קטנים כאלה אין השפעה גדולה, אבל מחקרים מראים כי האפקט המצטבר של מיקרו-אגרסיות על פני זמן הוא בעל השפעה משמעותית על בריאות הנפש ונצפתה קורלציה בין מספר מיקרו-אגרסיות לבין רמת הבריאות הנפשית או הדיכאון.

פחות אמנם מדעות קדומות ואפליה, אבל עדיין משפיעות מאוד.

 

חשוב שנדע, כיחידים וכקולקטיב, לא להתעלם מנוכחותן או לזרום איתן כאילו לא גרמו לנו אי נעימות - חשוב שנכיר במיקרו-אגרסיות כדי לפתח אסטרטגיה אחידה להפחתת השפעתן. 

 

 

מהן הסיבות לקיומן של מיקרו-אגרסיות?

 

אין תשובה פשוטה לשאלת הסיבות השוכנות בבסיס המיקרו-אגרסיות, שכן הרבה מהדעות הקדומות שאנו דנים בהן כאן עוצבו בתהליך של גזענות שיטתית חוצת-תרבויות, לאורך מאות ואלפי שנים.

 

למרות הקידמה המבורכת במאות האחרונות, קיימים עדיין תיאורים סטריאוטיפיים בתודעה הקולקטיבית. אלה מופיעים בתיאור קבוצות מיעוטים בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, טיוח והתעלמות מאירועים היסטוריים עובדתיים, חינוך והוראה ע״י מי שמחזיקים בדעות חשוכות והנוחות המפתה להסתער על השעיר לעזאזל התורן.

 

 

מיקרו-אגרסיות: במזיד או בשוגג?

 

חשוב לראות שמי שמשתמש במיקרו-אגרסיות אינו בהכרח מתכוון לכך.

לעיתים זה משקף דעות קדומות של קבוצות מסוימות אודות אחרות ולעיתים מימוש בפעולה של תכנים מכלילים בסגנון פאסיבי-אגרסיבי. 

 

ברור ש- 99% מהפגיעות שאנחנו פוגעים באחרים בחיינו אינן נובעות מכוונת מכוון,

בניגוד למקרים מרושעים של אלימות מילולית ופיזית כלפי אחרים, כמו זו שעלתה לתודעה העולמית במקרה החנק של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר במיניאפוליס. 

לרוב מדובר על חוסר רגישות ולא על רוע שמוביל לפגיעה במזיד.

אנחנו גם יודעים כבר שפגיעה בשוגג אינה ערובה מספקת להשבת הדברים שנאמרו למקורם ולהחזרת השעון לאחור. 

 

אם כך, גם כאשר מטרתן של מיקרו-אגרסיות אינה לפגוע, הן עדיין עלולות להיות פוגעניות מאוד.   

חשוב שנזכור את זה בבואנו להתמודד עם מגפת המיקרו-אגרסיות: 

אם אנשים יהיו מודעים להשפעת דבריהם ופעולותיהם, אולי הם יוכלו לשנות את שהם אומרים ועושים.

 

עם זאת, חשוב לשים בראש שלא הכל ניתן לפטור בפליטת-פה לא מכוונת: 

יש מי שמקדיש חשיבה ותכנון למעשים פוגעניים ועושים זאת במזיד. 

 

 

סוגים של מיקרו-אגרסיות 

 

דראלד סו, פסיכולוג מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק חילק את המיקרו-אגרסיות לכמה תתי-סוגים: 

 

• מיקרו-מתקפות – הסוג הגלוי ביותר של מיקרו-אגרסיות. לעתים קרובות מאוד נעשות במכוון, כשהמבצע מודע להיותן מזיקות ומשפילות. למשל שימוש במונח משפת סלנג כדי להתייחס לגזע של אדם, תוך ידיעה שלמונח משמעות משפילה (״ערבוש״, יהודון״, ״פרענק״ וברוח התקופה ״בומר״, ״חנון״, ״סחי״). 

 

• מיקרו-עלבונות – סוג עדין יותר של מיקרואגרסיביות שלרוב מתגלם כהערות בעלות משמעות או קונוטציה חבויה, או כמחמאה היא בעצם עלבון, למשל לרמוז שמישהו התקבל ללימודים בחוג יוקרתי רק בגלל אפליה מתקנת. 

 

• מיקרו-הפרכות – לומר לקבוצת שוליים שחוויית הדעות הקדומות שלה אינה חשובה או שהיא מפגינה תגובתיות-יתר או ״ריגשה״ לתוכן שנאמר. מיקרו-הפרכה יכולה לבוא בעקבות מיקרו-עלבון או מיקרו-מתקפה. (״מה אתה מתרגש לי מכל שטות?״). 

 

• מיקרו-אגרסיות סביבתיות – גירוי בסביבה ששולח סינגלים שחותרים להתכחש לקיומה של קבוצת שוליים. למשל, ילד מהקהילה האתיופית או התימנית, שצופה בפרסומות בטלוויזיה ורואה לאורך זמן רק שחקנים ממוצא אשכנזי, יחוש דחוי או לא מיוצג, ואת על בסיס הסקה טבעית והגיונית. 

 

 

מי נפגע ממיקרו-אגרסיות?

 

מעבר לסוגים השונים של מיקרו-אגרסיות, יש גם סוגים שונים של קבוצות שמושפעות מהן. 

 

לכל קבוצת מיעוט בכל חברה יש פוטנציאל להוות מטרה למיקרו-אגרסיות.

היסטורית, נכללו בכך בישראל עולים בדורות שונים (כל עליה והזובור שהיא עוברת על ידי "הישראלי" המצוי), נשים, בעלי מוגבלויות שיקומיות ולהט״בים ובוודאי מתמודדים עם הפרעות נפשיות כרוניות, כמו סכיזופרניה או הפרעה ביפולרית. 

 

האופן העיקרי בו נגרמים מתח והשפעה על בריאות הנפש הוא דרך תסכול וחוסר ידיעה כיצד להגיב.

מה יש לומר אם איננו בטוחים שהאדם מודע להשפעת הדברים שאמר?

ומה אם מדובר בקרוב משפחה או בבעל סמכות?

מה אם אף אחד אחר אינו מגיב ואחרים יזלזלו בחוויה של הפגוע?

שאלות כאלה יוצרות ערפל של ספק עצמי, גזלייטינג, הפוגם בבריאות הנפשית באמצעות מתח כרוני שמייצר כעס וחרדה, שנוכחות אינטנסיבית ומתמשכת שלהם יוצרת השפעות פסיכולוגיות הרסניות לטווח הארוך. 

 

אדם שהיה מטרה למיקרו-אגרסיה עשוי לחוש בלבול בנוגע לתגובה הראויה, אך חשוב שיזכור שהוא אינו לבד.

חשוב גם להגיב, על מנת לשמור על בריאות הנפש ולחשוף את המיקרו-אגרסיה, אחרת הפוגע עלול שלא לדעת כלל כיצד גרם לאדם שמולו להרגיש. 

למרות שתחושת כעס נשמעת טבעית והולמת לסיטואציה, עדיפה אסרטיביות על מענה תוקפני או שותק: מוטב שהנפגע יצהיר בשלווה כיצד הוא מרגיש, כדי להביא את הדבר למודעות האדם שמולו. יש גם מצבים בהם התעלמות היא הדרך הנכונה ביותר, בעיקר כאשר מיקרו-אגרסיה עלולה להסלים לכדי אגרסיה ואפילו אלימות. 

 

בעוד שמיקרו-אגרסיות גלויות ומכוונות עשויות להיות קשות להתמודדות, לרוב את אלה שאינן מודעות קל יותר לפתור, על ידי כך שבשלב ראשון הנפגע יסביר לפוגע בשלווה שהדבר משפיע עליו.

זוהי הדרך לשינוי העולם צעד-צעד.

בכדי למנוע מיקרו-אגרסיות כיחידים וכחברה, מלבד הצהרתו הרגועה של הפגוע כיצד הדבר פגע בו, כל אחד מאיתנו צריך גם להבין כיצד להימנע מכך בעצמו.

 

 

נראה שהדרך היחידה בה מיקרו-אגרסיות ייפסקו היא אם כל אחד מאיתנו יתעמת עם הדעות הקדומות שטבועות בו.

שינוי העולם מתחיל בנו.

כדי לעשות זאת, יש להיחשף למגוון מצבים ואנשים רחב יותר, למשל להתחבר עם היצע אנושי הטרוגני, בעיקר למי שהם בעלי רעיונות אחרים משלנו. 

 

הכוונה אינה לשינוי אוטופי של המוסר והערכים אצל בני אדם, אלא להיפתח ללמוד על אחרים כיחידים מבלי לתפוס אותם מיידית כחלק מקבוצה כלשהי.

זאת ועוד, אם מישהו אומר שהוא נפגע מדבר מה שנאמר או נעשה, חשוב להקשיב. 

 

מעל לכל, חשוב לחשוב לפני שמדברים ופועלים ולשקול את השפעות הדברים על הסביבה. 

מיקרו-אגרסיות גורמות לאנשים לחוש מבוטלים, מנוכרים ונעלבים.

הן מדגישות הבדלים בכוח ובזכויות יתר ומקבעות סטריאוטיפים וגזענות. 

חשוב לבצע הערכה עצמית של דעות קדומות, לשים לב למה שיוצא מהפה ולשקול ביודעין מלל עם 'מילים תמימות' המסתירות חוויית עליונות כלפי האחר.

ויש תועלת בהשקעה. למשל, נמצא שטיפול במיקרו-ארסיביות יכול להפחית שחיקה בקרב צוותים רפואיים, להפחית תחלופה אצל הרופאים ולשפר את איכות הטיפול בחולים (Desai,et al, 2023).

כדי להתמודד עם מיקרו-אגרסיביות ותחושות של חוסר ביטחון פסיכולוגי, נדרש מאמץ משולב הכולל שכנוע, יוזמה ומאמצים ברי-קיימא מצד אנשים, ארגונים ומשרדי ממשלה.

 

יש הטוענים כי הפתרון לבעיה אינו טמון בהגברת התקינות הפוליטית אלא בפיתוח מענה מהותי לשורש הבעיה.

חשוב, למשל, לא למשטר את השפה בצורה שתייצר עוד ועוד מחסומים בין-אישיים, כי אלה שאינם מבינים את הדעות הקדומות האינהרנטיות בהן הם לוקים אינם צפויים לשנות את את דרכי התקשורת. 

 

לכן, ועל מנת למנוע ממושאי המיקרו-אגרסיות לפתח תחושת קורבן, פתרון טוב יותר יהיה פיתוח אסטרטגיות להפחתת הדעות הקדומות והבעיות המבניות הגדולות יותר השוכנות בבסיס הבעיה, אלה שמובילות לסוגי הדעות הקדומות שהופכות את המיקרו-אגרסיות לנפוצות יותר. 

 

כדי להשיג שינוי תרבותי בר קיימא, מדובר כנראה על משימה קולקטיבית מורכבת שתארך שנים רבות. 

בתהליך חברתי כזה, חשוב לראות שלאדם אליו מכוונות מיקרו-אגרסיות אינו רק קרבן , הוא בעל תפקיד בפתרון הבעיה. בדרך לשינוי חשוב שישתף באופן הספציפי בו התייחסויות מסוימות גורם לו להרגיש, כדי להגביר את ההבנה והאמפתיה. לא פשוט, כיוון שבעבר השני חייב לעמוד אדם שמוכן להקשיב, בלי ציניות ובוודאי ללא לעג כלפי מי שמשתף בכאבו.

 

חשוב שהפוגע ישקול עמוקות את הדעות הקדומות הטבועות בו, מבלי לקרוס לרגשות אשם מעכבים, אלא לעבוד על דרכים יצירתיות לשנותן, מבלי להרגיש מלאכותי מדי.  

אם קיבלתם ברקס על אמירה מיקרו-אגרסיבית, סביר שתרגישו מידה של מתח, מבוכה, התגנונות ואפילו מידה של עליה בדופק. זה נורמלי, מה שחשוב ;זה לווסת רגש ולקחת נשימה עמוקה.

נסו להתבונן באופן מודע כדי להבין שאולי עשיתם טעות, מה שלא מעיד על היותכם רעים או מפלים לרעה. בסיטואציות כאלה אנחנו נוטים ליפול  להטיית חשיבה שנקראת טעות הייחוס הבסיסית  - נטייה להאמין שדברים קורים בגלל האישיות שלנו ולא בגלל המצב. במילים אחרות, אתם עדיין יכולים להיות אנשים טובים עם כוונות חיוביות, פשוט עשיתם פדיחה קטנה ששווה התנצלות.

 

רק במאמץ משותף יתרחש השינוי המיוחל ותיפתרנה ההשפעות השליליות ארוכות הטווח של מיקרו-אגרסיות על בריאות הנפש ועל רווחת כולנו.  

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

עם מומחי מכון טמיר

 

 

עדכון אחרון: 

 

29 ביולי 2023    

  

 

 

 

מקורות:

 

Desai, V., Conte, A. H., Nguyen, V. T., Shin, P., Sudol, N. T., Hobbs, J., & Qiu, C. (2023). Veiled Harm: Impacts of Microaggressions on Psychological Safety and Physician Burnout. The Permanente journal, 27(2), 169–178. https://doi.org/10.7812/TPP/23.017

 

Johnson, V. E., Nadal, K. L., Sissoko, D. R. G., & King, R. (2021). "It's Not in Your Head": Gaslighting, 'Splaining, Victim Blaming, and Other Harmful Reactions to Microaggressions. Perspectives on Psychological Science, 16(5), 1024-1036. doi: 10.1177/17456916211011963.