יציאה בשאלה | היבטים פסיכולוגיים, ייעוץ וטיפול בעמותת הלל

היבטים פסיכולוגיים

 של יציאה בשאלה 

ראיון עם אירית צביאלי אפרת,

סמנכ"לית עמותת ה.ל.ל.

מראיינים:

שיראל בוטבול,

רון ארגמן,

מתמחים בפסיכולוגיה קלינית 

מכון טמיר

מהי עמותת הלל? למי היא פונה ומסייעת?

עמותת הלל מסייעת ליוצאים בשאלה שהגיעו מהמגזר החרדי.

כלומר, רק לאנשים שמגדירים עצמם כיוצאים בשאלה, מעל גיל שמונה עשרה, ושמגיעים מהמגזר החרדי בלבד- מתוך הבנה שיש פער מאוד גדול בין המגזר החרדי לבין המגזר החילוני, להבדיל נניח מדתיים לאומיים, או מחרדים לאומיים שאצלם הניתוק מהעולם החילוני לא כל כך גדול.

בתוך העולם החרדי יש הרבה מאוד זרמים, מחרדיות שהיא כת, חרדיות אליטיסטית, חרדים שגדלים בעוני מאוד גדול וחרדים שגדלים בסביבה יוקרתית. 

עבור כולם הדלת פה פתוחה.

אוכלוסיית היוצאים בשאלה היא אוכלוסייה שהוכרה על ידי משרד הרווחה כאוכלוסיית צעירים בסיכון.

חלק מהקריטריונים של להיות מוכרים ככאלה זה היעדר עורף משפחתי וכן העובדה שהם לא יוצאים לעולם הגדול עם לימודי ליבה, בגרויות וכו'.

צעיר הוא בגילאי 18-35 (להבדיל מנוער). היציאה לשאלה מתבטאת בתהליך סוציאליזציה שהם צריכים לעשות במעבר בין החרדיות לחילוניות- ובדיוק פה אנחנו נמצאים.

יש בהלל משהו כמו 1,400 יוצאים בשאלה בטווח של 27 שנה ואני יכולה להגיד שבשנים האחרונות המספרים הולכים וגדלים.

לא כל יוצא בשאלה בהכרח צריך את הלל, יש צרכים שונים ואתגרים שונים שאיתם היוצאים מתמודדים וגורמים להם להגיע אלינו.

מה אתם מציעים?

יש לנו "סופרמרקט" עשיר במוצרים, שאפשר לחלק אותו לשני אשכולות:

האשכול החברתי והאשכול הפרטי. 

באשכול החברתי ניסינו למפות מהם הכישורים שצעיר צריך על מנת להצליח בחברה בארץ היום ולכן בתוך האשכול החברתי יש טיולים, מסיבות, חוגים, קורסים ועוד. בתוך הפעילויות יש התכווננות לתרגול ולימוד המיומנויות שאנחנו ראינו שהיוצאים צריכים בהם חיזוק או הכוונה. נניח, כשהם יוצאים לטיול זה לא רק ידיעת הארץ, אלא גם איך מתנהגים, מה לא זורקים, איך משאירים מקום אחרי שהיית בו. יש לנו מועדון חברתי שפועל בימי שלישי בשלושת הסניפים שלנו, בירושלים, תל אביב וחיפה, ויש יש גם ארוחות שישי אחת לשבועיים - שזה קצת מדמה לבוא לאכול אצל ההורים. בהקשר הזה עולה השאלה למה אנחנו לא עושים את ארוחות השישי בכל שבוע, והסיבה היא שהמטרה שלנו היא שבטווח של  שבע עד עשר שנים- היוצאים בשאלה לא יצטרכו את הלל. 

חשבנו שהעמותה באה לענות על צרכים של היוצאים הנעדרים עורף משפחתי, ובעצם את מוסיפה פה איזה שהוא עניין חינוכי.

זה לא חינוכי במובן שאנחנו נגיד לכם מה נכון ומה לא נכון. אבל בדומה לקהילות מהגרים, יש פערי תרבות משמעותיים שיש להם השלכות על האפשרות של היוצאים להשתלב ולהצליח בחברה הכללית. 

חלקם לא יודעים מי זה חיים נחמן ביאליק ולא הקריאו להם סיפור לפני השינה. יש שם איזה שהוא חור תרבותי שצריך להשלים אותו. אנחנו לא באים ואומרים תקשיבו, אתם רוצים להיות צעירים מוצלחים אתם חייבים איקס וואי זד, אנחנו מציעים פה איזה שהוא "סופרמרקט" וכל אחד ייקח מה שהוא רוצה. בנוסף לאשכול החברתי יש את אשכול הפרט שבתוכו שירותים מגוונים- החל מייעוץ כלכלי, ייעוץ משפטי, מורים פרטיים, הכוון תעסוקתי והכוון השכלה ועד טיפול פסיכולוגי פרטני. הטיפול הפרטני ניתן על ידי עובדות סוציאליות או פסיכולוגים שמתנדבים בהלל. הטיפול מוצע בסכום נמוך, 50 ₪. התשלום שאנחנו גובים הוא מתוך עיקרון, אנחנו ביקשנו שכן תהיה גביית תשלום כי לפי ראות עיננו מישהו שמקבל טיפול -צריך לשלם.  עניין משמעותי נוסף בתוך האשכול הזה הוא ענייני בריאות הנפש שאנחנו נתקלים בהם. יש תהליך קבלה לתוך הלל, ומכיוון שאנחנו ארגון חברתי שיש לו מענים טיפוליים, ולא הפוך, אז היכולת הטיפולית שלנו היא מוגבלת. מצד אחד אנחנו מבינים שלא בכל דבר יש לנו כלים לטפל, ומצד שני הגענו למסקנה שכארגון אנחנו לא מנדים אף אחד. לכן, יש תנאים להשתייכות לקהילה הלל: כל עוד יש מחלה נפשית פעילה אי אפשר להתקבל להלל, כמו למשל אובדנות או הפרעה נפשית אקוטית. האדם  חייב להיות מאוזן. כמובן שאם מגיעים אלינו במצב אקוטי אנחנו מנסים לעזור ולמצוא כתובת חלופית. דבר שני, אנשים שמגיעים עם רקע של פתולוגיה נפשית, חותם על ויתור סודיות על מנת שלנו יהיה קשר עם המטפל שלו, שנמצא מחוץ להלל. כלומר, אם הוא נמצא פה ויוצא מאיזון או חוטף התקף פסיכוטי, אז אנשי הטיפול שלנו יכולים להרים טלפון לאיש הטיפול בקהילה ואנחנו ביחד מטכסים עצה מה עושים.  דרך הלל אפשר לקבל טיפול נפשי למשך שנה, ויש אפשרות להאריך לשנה נוספת. גם כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים לקבל טיפול וגם כי אנחנו מעין "עזרה ראשונה". אנחנו כעיקרון רוצים לאפשר תהליך שההמשך שלו יהיה בלעדינו. 

ממה שאתם נתקלים בו, את יכולה להגיד משהו על הסיבות ליציאה בשאלה?

פעם היציאה לשאלה נבעה מתוך משבר אמוני, לפחות חלק ניכר מהמקרים של היציאה בשאלה.  היום יש הרבה מקרים שאני נתקלת בהם שהיציאה לשאלה נובעת מתוך טראומות מאוד קשות. המשבר האמוני הוא רכיב קטן יחסית מתוך הסיבות ליציאה בשאלה. 

את יכולה להצביע ולספר על צרכים יחודיים לקהילה הזו מבחינה טיפולית? 

אני חושבת שהסוגיה הכי קשה שאנחנו מתמודדים איתה, זה אחוז גדול של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית.  אני לא מכירה בעוד אוכלוסייה שמגדירה את עצמה כקהילה, כזו כמות של פגיעות מיניות ועוד כאלו פגיעות קשות ומגורם ראשון.  לצורך העניין, רב שפוגע בתלמיד זה מוגדר כגילוי עריות, מכיוון שהם לומדים בישיבות והרב הוא הדמות ההורית המבוגרת, ולכן היחסים שלו משולים לפגיעת גילוי עריות.  גילוי עריות זו אחת מהפגיעות מיניות הכי קשות שיש, הרבה יותר מאשר אדם זר, אז זו סוגיה מאוד מאוד אקוטית. חשוב להדגיש - זה לא שכל היוצאים בשאלה סובלים מפגיעות מיניות, ממש לא, אבל יש פה אחוזים שהם גבוהים מכלל האוכלוסייה, ושמאופיינים בסוג מסוים של פגיעה- שאם השאלה היא מה מאפיין ברמה הטיפולית- אז זה הפגיעות המיניות. 

מה לדעתך ההבדלים של הטיפול הנפשי דרך הלל ובאוכלוסיית היוצאים, לבין טיפול באוכלוסייה החילונית?

אני חושבת שלהבדיל מטיפול בחוץ, אם אני הולכת לפסיכולוגית שלי ויש לי שעה, ואחר כך אני חוזרת הביתה ואני בעצם לבד, אז פה, כשאדם יוצא מטיפול, עומדים לרשותו גם המענים האחרים.  זאת אומרת, יש את המועדון של יום שלישי, ויש את המעטפת החברתית.  בסוף בסוף בסוף, האדם הולך לישון וזה רק הוא עם עצמו שמונח על הכרית שלו והמזרון שלו, את זה אנחנו לא יכולים לפתור ואנחנו גם לא מתיימרים לפתור, אבל אני חושבת שיש לנו לא מעט מענים שיכולים לטשטש את ענייני הבדידות. ואגב, עניין הבדידות, אני לא חושבת שזה אופייני ליוצאים בשאלה. נראה לי שצעיר תל אביב ממוצע יכול להרגיש בדידות באותו מידה אם הוא גר בעיר הגדולה וה״ללא הפסקה״ הזאת. יש בדידות נורא גדולה לגור במרכז תל אביב.

אולי ההבדל הוא הניתוק מהמשפחות, שיכול להוות גורם משמעותי למצוקה של בדידות

כן. זה גם לא רק הורים, לפעמים זה משפחה שלמה, קהילה.  לא תמיד נוח לבוא באאוטפיט החילוני לבית המאד מאד דתי והשכונה שמאד מאד דתית, ויש כאלו שכן עוטים על עצמם תחפושת כשהם הולכים לבקר את ההורים כי הם מבינים שלהורים זה יהיה יותר טוב, וכדי שזה לא יפגע בשידוכים של האחים שלהם.  ניכור הורי הוא דבר קשה, אבל עוד פעם, אנחנו לא מתיימרים להיות ארגון טיפולי אז מבחינת המשאבים הארגוניים אין לנו את כל המענים.  דבר שני, אני גם לא חושבת שאנחנו צריכים לתת מענה כי זה בסוף יפגע ביוצא עצמו: אנחנו לא רוצים שהיוצא יפתח יחסי תלות, כלומר אנחנו לא רוצים שהוא יעבור מקהילה סגורה אחת לקהילה סגורה אחרת- שזה הלל. אחד הדברים שאנחנו הולכים להכניס מהשנה זה היכרות עם קהילות צעירות אחרות. שזה לא יהיה רק היוצאים, אלא לפתוח ולארגן שבארוחות שישי יתארחו פה קהילות אחרות. בהלל ירושלים יש  מרפסת גדולה ויפה ואנחנו הולכים לעשות אותה מעין חצר קהילתית לקהילת הצעירים בירושלים בכלל, עם פעילויות שמזמנות שיח מהסוג הייחודי לנו של התפלפלויות על החילוניות ושאלות על אמונה, וגם מפגש חברתי פשוט ומגוון.  

את מתארת את הניכור המשפחתי שלעתים קורה כאשר מישהו מחליט לצאת בשאלה, יש מצבים שבהם היוצא ממש אין לו לאן לחזור? יש לכם  מענה במצבים כאלו? 

כן, יש את "הבית של הלל" שהוא מקלט חירום.  זהו בית שאפשר לגור בו עד 4 חודשים ויש בו צוות של עובדות סוציאליות שנותן מענה בעניין של הדיור, וגם מענה רגשי על בסיס שבועי.  מעבר לזה יש צוות מדריכים שנמצא 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. זה די דומה לפנימייה.  הבית עצמו, בירושלים, מהמם ביופיו, נמצא בשכונה לא רעה והרעיון הוא שמי שיגיע לגור בבית הזה הם אנשים שצריכים שמישהו יראה אותם ביומיום. זה לא חלופה לאשפוז, זה לא אשפוז יום וגם לא מחלקה פתוחה בשום צורה. הדיירים מחויבים ללכת לעבוד- אלא אם כן הם הרגע יצאו והם צריכים להתארגן על עצמם, ואז בטווח של 4 חודשים הם מצופים כבר לעבוד.  אחרי התקופה בבית, המצב המיטבי הוא שהם יעברו לדירות שכורות, יעבדו, ויצליחו לחיות ולכלכל את עצמם. יש מקרים שהם עוברים מאיתנו למסגרת אחרת, כי הם עדיין לא יכולים להחזיק את עצמם בכוחות עצמם- שזה גם בסדר גמור.  יש עוד סוג של מענה דיורי, שזה דירות מעבר. בדירות המעבר של העמותה יש תמיכה, יש מדריכת דירות ועובדת סוציאלית אבל אין שם צוות 24/7.  אני חושבת שזה מדמה מצד אחד דירת שותפים ומצד שני זה דומה לתקופה של חזרה לבית ההורים כדי לחסוך קצת כסף - כי העמותה משלמת שכר דירה וחשבונות. הם כמובן משלמים על כל האוכל ודמי המחייה והם מחוייבים להגיע לפגישה עם עובדת סוציאלית, אחת לשבוע, כי אנחנו חושבים שהם צריכים לעבור איזשהו תהליך. יש הבדלים בפניות ובמענים בין גברים ונשים? ממש עכשיו בדקנו את הנתונים שיש לנו, וכרגע אנחנו עומדים על  45% נשים מול 55% גברים.  הדבר העוד יותר מדהים, זה ש"בבית של הלל" בפברואר שנה שעברה היו 33% נשים והשנה 83% נשים, שזאת עליה מטורפת, ואנחנו לא יודעים להסביר מה הדבר הזה אומר.  לגבי המענים, אני מניחה שיש הבדלים כמו שיש הבדלים בין צרכים של נשים לגברים, אבל זה מעניין לראות בהמשך מה זה יעשה בשירותים שאנחנו נותנים - העובדה שיש יותר נשים עכשיו - אני עוד לא יודעת להגיד.  כרגע, חוץ מפעילות שהיא לאמהות חד-הוריות, והיתה קבוצת נשים, אין משהו שמהווה מענה מגדרי ספציפי.  

יש קבוצות שאתם מקיימים? אילו?

באופן כללי, קבוצות הוא כלי עבודה משמעותי מבחינתנו. יש  כישורי חיים שהיוצאים לא נחשפו אליהם בתוך החברה שבה הם גדלו ויש צורך ללמוד אותם. תהליך ההתבגרות בחברה החרדית שהיא חברה נפרדת (בנים- בנות) ואחרת בעוד מובנים מהחברה החילונית- הוא שונה, ובמפגש עם החברה החילונית משהו בתהליך ההתבגרות חסר. ואז, פתאום הם מוצאים את עצמם גדולים, בני 20, שעל פניו הם בוגרים ומצופים להתנהג בצורה מסויית אבל הם לא תמיד יודעים. אז יש פה נושאים של גיל ההתבגרות שעולים שוב במהלך היציאה לעולם החילוני.   אחד האתגרים פה זה תקשורת בין אישית, ולכן העובדה שזה מתקיים בקבוצה יש לזה ערך מוסף. יש פה צורך להתמקד ביחסים בין אישיים, במיניות, ללמוד קודים חברתיים, טקט : נניח מצאת חן בעיניי, איך אני פונה אליך?.  בהקשר של יחסים רומנטיים- הם גדלו בחברה נפרדת לחלוטין בין בנים ובנות ויש לזה השלכות, דברים שהם לא יודעים איך להתנהל בהם.  מעבר לזה אני מניחה שבעולם החרדי הדבר הזה של ה"סמול טוק" פחות פופולרי ובשביל ליצור קשרים צריך ללמוד איך לפתח את הקשר, גם ביחסי חברות וגם ביחסים רומנטיים. משהו צריך להירקם.  עוד דוגמה, זה בארוחות שמתקיימות בימי שישי, הם יכולים לשבת ולחכות שחבר'ה אחרים יגישו להם את האוכל. ״אם אני אעז לשבת אצל אמא שלי ולחכות שהיא תגיש לי, וואי וואי איזו סטירה אני אחטוף״. זה לא מקובל.  ועדיין אחרי כל מה שאמרתי אני חושבת שזו אוכלוסיה מאד חזקה, והם לא אוכלוסיית מצוקה. בשום צורה.  ביום שאני אתחיל להסתכל עליהם בעיניים מסכנות זה היום שאני צריכה לפרוש מתפקידי ולעבור למשהו אחר. הם אנשים חזקים שעשו מעבר סופר אמיץ וצלחו אותו.  

איך הגעת לעבוד בעמותה של יוצאים בשאלה?

במקרה.  עינת זוגתי, אני, וארבעת ילדינו, בלי עין הרע, לקחנו הפסקה מהחיים ויצאנו לטיול במזרח ל-8 חודשים ויום אחד קיבלתי מייל ממכר שלי שהוא אחד התורמים של הלל והוא אמר לי:  "את מכירה במקרה? מחפשים סמנכ"ל"  אז אמרתי ״וואלה כן אני מכירה...״  וכך הגעתי.  אני חושבת שמה שאתם חווים זה משהו שאני חוויתי.  שחשבתי משהו אחד מסוים על יוצאים בשאלה ונחשפתי למשהו שהוא אחר. אלה באמת תחומים שלא נגעתי בהם מעולם.  אבל, אני מרגישה שיש הרבה קווי דמיון בין היציאה בשאלה, ליציאה מהארון- שאת זה אני מכירה מקרוב: ההסתרה, הבושה, הנידוי, הסוד.  כשהייתי בת 25, חרב עליי עולמי - לא בגלל ההבנה לגבי הזהות המינית שלי, אלא בגלל שלא היה לי שום יכולת לדמיין מה קורה מעכשיו והלאה.  מבחינתי להיות הומו או לסבית זה אומר להיות בודד, שמן, מין זמין... זה מה שהיה בחיפה, וזה זוועה!  אני לא מכירה מישהו שזה מה שהוא מאחל לעצמו, ולקח לי זמן להבין שזה יכול להיות סיפור אחר לגמרי. אני חושבת שבמידה מסוימת זאת חוויה דומה של היוצאים בשאלה. כי ביציאה בשאלה זה לא רק שהם עוברים לעולם לא מוכר, הם פחות או יותר עוברים לגיהנום, זה הסיפורים שיש על העולם החילוני. הם יוצאים לעולם החילוני מבלי שהם יודעים מהו. יש פערים בין מה שהם חושבים שזה העולם החילוני לבין מה שהוא במציאות- ויש הרבה מה ללמוד ולהבין איך לגשר על הפערים האלו.  אני חושבת ששום דבר הוא לא מקרי.  זה לא עולם שזר לי, אני לא מגיעה מבית דתי אבל יש הרבה אלמנטים שאני מאוד מבינה. אני לא אדע לעולם עד הסוף מה שהם עוברים, כי לא יצאתי בשאלה, אבל אני מרגישה שאני מבינה הרבה דברים בתהליך הזה.  

תודה רבה!