אל תגידו "לא ידענו" - טור של שירה מילר על היום שאחרי אילת

אל תגידו "לא ידענו" -

היום שאחרי אילת

כתיבה:

שירה מילר, MSW 

מנהלת דיור מוגן

לנפגעות טראומה מורכבת בחברת שלו

לפני מספר ימים, התעוררנו בבוקר עם הפרסום על חשד לאונס קבוצתי של נערה בת שש-עשרה בעיר אילת. הידיעה המזעזעת עוררה דיון חברתי וציבורי נוקב, ומשפטים כמו 'תרבות האונס' ו'נשים ונערות אינן הפקר' החלו לככב בראש חוצות. גם אישי ציבור מהצדדים השונים של המפה הפוליטית הצטרפו למחאות הודיעו כי מדובר ב'פשע נגד האנושות' והצהירו כי מחובתנו כחברה וכמדינה להילחם עד חורמה  בתרבות שמאפשרת מעשים מזעזעים אלו. 

פייר, התרשמתי. "תרבות האונס" ו"פשע נגד האנושות" הן בהחלט מילים חזקות שמתאימות לשמש כסלוגן מחאה. אלו מילים מטלטלות שתופסות אותך בבטן ולא מרפות, דורשות ממני, ממך ומכולנו לעשות כל שביכולתנו לשים לזה סוף. 

כמנהלת מסגרות (דיור מוגן) לנשים ולנערות המתמודדות עם טראומה מורכבת – לרוב – טראומה מינית קשה ומתמשכת, הייתי אמורה להרגיש סיפוק רב ושביעות רצון. סוף סוף, מקרה אונס מקבל את ההד הציבורי הראוי לו, סוף סוף רועדים אמות הסיפים מקול המחאה. 

אין ספק שזו התקדמות.

בסוף 2019 למשל, התפרסם מקרה אחר של חשד באונס קבוצתי מתמשך באזור המרכז. המרחב הציבורי הסתפק בעיקר בהבעת חמלה בתגובה לעדותה המצמררת של הנערה. לא שמענו אז אמירות נחרצות וברורות כמו: "לפני שהולכים לפלילי יש כאן בדק בית מוסרי שצריך לעשות", או "האונס האכזרי באילת הוא פשע מזעזע שמעיד על פשיטת רגל מוסרית של החברה הישראלית". 

עכשיו, באוגוסט 2020, זה קרה. לרגע אחד נדמה שהעם כולו ימין ושמאל, דתיים וחילוניים מאוחדים כולם נגד תרבות האונס! אכן, שינוי מגמה מבורך. 

אני מדפדפת בפרסומים השונים בעיתונות ובאתרי החדשות, קוראת מאמרי דעה ומחפשת להתבשר על מענים. לשמוע על כך שכעת הרשויות השונות הולכות לעשות סדר, להקצות משאבים לעזרה לנפגעות, ומשתתקת. נדמה לי שבמהלך השבוע האחרון, בלהט המחאה הזעם מופנה לעבר היבט אחד חשוב של המקרה המזעזע, איתור החשודים, בהבאתם למשפט ובמצוי חומר הדין איתם. מדי יום התפרסמו פרטים על החשודים המעורבים במעשה עצמו, בסיוע לעבירה וטענות אפילו כלפי גורמים במלון שאפשרו מרחב שבו התקרית האיומה הזו יכלה להתבצע. כל זאת, לצערי על חשבון מבט פנורמי שיתפוס גם את הסבל של הנפגעות ומחסור במענים מספקים. 

אני חושבת שזה טוב, ואפילו טוב מאד. טוב שאנו מגנים, מתנגדים וזועקים חמס. אבל, כואב לי שחשבון הנפש החברתי והמוסרי מופנה בעיקר בהעמדת הפושעים לדין, וסוטה מדיון רציני על המענים הנדרשים להתמודדות עם ההשלכות ארוכות הטווח של פגיעות מיניות לסוגיהן ולמיניהן. 

השיח החברתי שהתקיים מסביב לעניין, הזכיר לי את דברי הגמרא (בבלי, עירובין, דף נג עמוד ב):

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה  אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה"

נדמה לי שהחברה שלנו בוחרת בדרך הקצרה שהיא הארוכה. בגינוי, במחאה ובזעם כלפי 'תרבות האונס'. אבל דרך זו לבדה לא תוביל אותנו אל העיר הנכספת - חברה המתמודדת בצורה ראויה עם עיוותים שכאלו. 

המחקר מציע כל מיני שמות ומושגים מקצועיים להסביר את התגובה הציבורית שלו. הסוציולוג הבריטי סטנלי כהן פיתח בשנות השבעים של המאה הקודמת את הרעיון של 'פאניקה מוסרית'. מושג זה נוגע בנטיה הטבעית לצעוק, ולהתקומם מול מצבים שאנו תופסים כפגיעה חמורה בערכים. לפעמים (לא במקרה הנוכחי) אנחנו קצת יוצאים מפרופורציה ומגזימים בהערכת האיום של הפגיעה על המוסר שלנו. לפעמים - ונדמה לי שזה קורה במקרה הנוכחי – אנחנו נוטים להתמקד בהיבט אחד בלבד של התיקון החברתי הנדרש. 

יכול להיות שקל יותר להתבטא בצורה שלא משתמעת לשני פנים, לדבר על הסטייה הערכית הקשה, ללבות את השצף החברתי על הרוע, ולהוקיע מתוך החברה כל גילוי של פגיעה מינית. אולי המעקב בנשימה עצורה אחרי תהליך הבאת הרשע לדין מרגיעה את החרדה שלנו ונותנת לנו תחושה של עשייה. אולי אנחנו מצליחים באמצעות המחאה להדחיק את הזוועה לירכתי תת-המודע הקולקטיבי. אני לא חושבת שניתן לקבוע את הסיבה להתמקדות הרבה בהבאת הפושעים לדין, ואינני חושבת שיש צורך בניתוח שכזה. 

מה שיותר חשוב הוא התוצאות בשטח. הציבור לא ער מספיק לזוועה המתמשכת שהופכת להיות מנת חלקן וחלקם של נפגעות ונפגעי תקיפות מיניות. מהרגע שבו נכפית על הנפגעת ההצטרפות למועדון האכזרי הזה, הופכת הזוועה להיות חלק אינטגרלי מפס הקול של החיים, לרוב במשך שנים ארוכות ולעיתים למשך כל החיים!

אני פוגשת את הנערות האלו מחוץ לאור הזרקורים. בחורות צעירות – בדמי ימיהן. נשים שיש להן את הפוטנציאל להיות כל מה שאפשר לחלום עליו, הופכות באבחת תקיפה לשבר כלי. 

שנים ארוכות הן נאבקות עם עצמן, מנסות לשכוח את מה שקרה להן בגיל תשע, אחת-עשרה או שש-עשרה. לרוב הן מגלות שהשכחה היא בכלל לא אופציה. המקסימום שהן יכולות לשאוף אליו הוא ללמוד להתקיים לצד הזוועות, לחיות בצורה סבירה עם הנוכחות של הזיכרונות בתודעתן. הן נאלצות להיאבק בכל כוחותיהן הדלים, לשמור על השפיות, להתגבר על לילות ללא שינה, על סיוטים והתקפי חרדה ועל הפרעות אכילה קשות. הן נלחמות בהפרעות בתפקוד המיני והמשפחתי, בנטיות לפגיעות עצמיות ובמחשבות אובדניות חוזרות ונשנות. יותר מדי הרבה מהן, נאלצות לעשות זאת ללא עורף משפחתי וללא כתף תומכת. לעיתים, דווקא אלו שהיו אמורים להגן ולשמור עליהן, הם אלו שפגעו בהן. 

אני משתאה לא אחת למול האומץ שלהן, הנכונות שלהן להתנגד לקול הטבעי והמובן כל כך שקורא להן לוותר, להתרחק, לאבד אימון ולשקוע. הן פונות לקבל עזרה וזה כל כך לא מובן מאליו.

אבל המענים המקצועיים הפרטיים יקרים מדי, ורשימת ההמתנה למענים הציבוריים הטובים ארוכה הרבה יותר מדי!

אני שואלת אם התגובה הציבורית לא בוחרת בדרך הקצרה שהיא הארוכה, בגלל שהחברה מוכנה למחות בקול שאון כנגד הפושעים, אבל לא להציע מספיק מענים לנפגעות ולנפגעים. ביום שאחרי, כאשר גודל הזוועה רק מתחילה להתברר והתהליך הארוך של השיקום רק מתחיל. 

בפרשה הנוכחית, כן נשמעו קולות שקראו למתן מענה לנפגעות. דובר למשל על כך שהובטח להקים 'חדר אקוטי' לטיפול בנפגעות בבית החולים יוספטל שבאילת. נטען, כי צריך להפנות בדחיפות משאבים למימוש ההבטחה. חדר אקוטי נועד להעניק מענה רפואי ונפשי דחוף לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בזמן המיידי שלאחר הפגיעה. הפונות והפונים מלווים על ידי רופא, אחות, עובדת סוציאלית המתאמת בין גורמי הטיפול השונים, חוקר משטרתי ומתנדבת ממרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. החדר מספק מענה עד לשחרור מבית החולים. 

אין ספק שמדובר במענה גורלי. השעות שלאחר הפגיעה הם קריטיות ומשמעותיות להיבטים שונים של הפגיעה: מחלות פיזיות, מניעת הריון והשגת ראיות פליליות מהימנות. 

אבל שוב, החדר האקוטי הוא מענה קצר טווח שכלל לא ממצה (ולא נועד למצות) את היקף הבעיה ואת החוסרים המשמעותיים הקיימים בכל הנוגע לטיפול ושיקום ארוך טווח של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. 

המשפט הבא יישמע אולי קשה מדי או שיפוטי, אבל הוא חייב להיאמר. הנקודה הזו היא עצמה חלק מתרבות האונס כלפיה אנחנו מתקוממים. אנו שיודעים לקרוא בשער בת רבים להעמדת הפושעים לדין - שוכחים לפתח מספיק מענים ראויים לאותן בנות שעברו את הפגיעות הבלתי נתפסות. אנו ממוקדים בהשלכות קצרות הטווח, אבל זוהי הדרך הקצרה שלא מובילה למטרה – חובתנו כחברה להיות מודעים למחירים ולהשלכות ארוכות הטווח של הפגיעות האלו. 

כציבור, אנו חייבים לזכור אותן. אנו חייבים לבנות הגיבורות שנאבקות בכל הכוח לשרוד ולהישאר בחיים רק יום אחד נוסף, אנו חייבים להבין קודם כל מה הן ההשלכות ארוכות הטווח של פגיעה מינית. להבין שהחוויה לא נגמרת לעולם מהרגע שבו היא נצרבה עמוק בזיכרון. 

אנו חייבים למחות נגד העובדת שמספר המרכזים הטיפוליים המקצועיים לנפגעות ולנפגעי תקיפות מיניות, מועט מדי. אם תתקשרו היום לבקש טיפול מאחד מהמרכזים הנפלאים האלו – תיכנסו בממוצע – לרשימת המתנה של שמונה חודשים עד שנה ויותר. 

עלינו למחות כנגד העובדה, שכמעט ולא קיימים מענים שיקומיים מתאימים עבור נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. על כך שרבים מהם מוצאים את עצמם במסגרות השיקומיות הרגילות בבריאות הנפש. במקרה הטוב הם מקבלים שם יחס מכבד, אך חסר כל ידע מקצועי ממוקד לגבי טראומה מינית. במקרה הרע, הם מקבלים אבחנות שגויות וחסרות בסיס, המתייגות אותם באופן שעושה שמות בתהליך השיקום שלהם.

אני רואה אותן מתגלגלות לעיתים שבע או עשר שנים, עד שהן מגיעות לטיפול מתאים אם בכלל. לפעמים אני רואה אנשי מקצוע נהדרים מצד עצמם, אך חסרי הבנה באופן מוחלט בתחום הטראומה המינית. למרות הרצון והכוונות הטובות, אנשי מקצוע כאלו עושים נזק עצום בשל אג'נדה טיפולית לא מותאמת, או אפילו שימוש במילים לא נכונות. 

אני רואה אותן, מתגלגלות ברחובות לעיתים ללא מענה דיורי (קורת גג) מתאימה להן, כשהן מוסיפות וצוברות טראומות על גבי טראומות. בכל זה חייב להתחולל שינוי, ובמוקדם מאשר במאוחר. 

אני כבר יכולה לשמוע חלקים מהביקורת למאמר זה המתמקדים בשאלה -

מה עניין שמיטה להר סיני?

אנחנו מדברים על מניעה ואת מדברת על טיפול פסיכולוגי? 

אלה שני מישורים שונים של עבודת שטח. 

אז זהו שלא,  אני די בטוחה שאם תעשו סקר קטן, ותתעניינו בקרב אנשים ברחוב, מה ההשלכות ארוכות הטווח של פגיעה מינית, הם לא ממש ידעו לענות לכם, בוודאי שלא תשובות המשקפות מציאות. ואולי, זה מה שהכי חשוב לי להדגיש, אלה לא שני נושאים נפרדים ובוודאי שלא שני מישורים שונים. ניקח לדוגמא, את השינוי שהתחולל בשני העשורים האחרונים בעניין צריכת הסיגריות, זרז עצום בתהליך, היה העובדה שאנשים החלו להפנים  את הנזקים המשמעותיים וארוכי הטווח שעישון מחולל להם ולסביבתם. גם בתחום זה, חלק גדול מעבודת המניעה מתמקדת בהסברה. אי אפשר לצפות לחולל שינוי כשהאדם הממוצע מכיר נתונים חלקיים בלבד שלא כוללים את ההשלכות הארוכות הטווח של הפגיעה. כשאין הבנה לכך שמי שנפגעה אתמול חווה את הפגיעה גם היום, מחר ומחרתיים. 

נכון, האפקטיביות של היבט הזה של הפגיעה, יותר ממושכת מבחינת טווח הזמן. לא בטוח שההיבט הזה יקבל מענה באמצעות ציוצים שנונים בטוויטר או פוסטים מתלהמים בפייסבוק. 

המשאבים הנדרשים להיבט זה הם אלו שנזקקים להם כדי לרוץ למרחקים ארוכים. אבל אני מאמינה כי הדרך הארוכה הזו, הכוללת מודעות למחירים האיומים של פגיעות מיניות לטווח הארוך והקצאת משאבים לעזרה, היא זו שתביא אותנו במהירות הרבה ביותר ובאופן היעיל ביותר אל היעד – תרבות הנאמנה יותר לערכיה המוסריים והתורניים.