אהבה בטיפול - מרחבי בריאה וסכנה: סקירת יום העיון

אהבה בטיפול -

מרחבי בריאה וסכנה:

סקירת יום עיון 

ֿ

קרין אמיתי, עו״ס קלינית ממכון טמיר, סקרה את יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, שהתקיים ב-20 לספטמבר 2019, בסינמטק תל אביב: 

יום העיון התמקד ביחסים המורכבים והסבוכים מאחורי המילה אהבה בכלל ובטיפול בפרט: יחסים שמכילים צורכי תלות, צרכים נרקסיסטיים ותשוקה והם משפיעים ומושפעים ביחסים הדדיים בין האדם לזולתו. 

הכנס נפתח בציטוט השיר 'יש בי אהבה' של ארקדי דוכין: 

"בין האפל לנסתר  בעולמנו המר  אומרים שיש עוד תקווה  קוראים לזה אהבה  ומחכים לבואה  בין האתמול לעתיד  בין האוצר לתחתית  אומרים שיש עוד תקווה  קוראים לזה אהבה  ומחכים לבואה  בין הבלבול לאסון  תדעו שיש פתרון  קוראים לזה אהבה" 

נדמה שהשיר, הלוכד את המרחב שבין הקצוות כמרחב פוטנציאלי לאהבה, מתכתב עם התוכן של יום העיון שמבקש לומר משהו על יחסי אהבה ככאלו שגם בהם יש קצוות – בין חיים למוות, בין בריאה וסכנה. 

מיום העיון עולה תמונה אשר מציעה כי יחסי אהבה הם יחסים שמחזיקים את המתח התמידי בין ייאוש לתקווה, בין עבר לעתיד, בין קרבה ומרחק.

נוסף על כך, נשאלה שאלה חשובה סביב מה המשמעות של אהבה ביחסים טיפוליים וכיצד האהבה שלנו כמטפלים לפסיכואנליזה מתבטאת בקשרי האהבה-שנאה העדינים והמופלאים שבין מטפל למטופל. 

מאהבה ראשונית ליחסים בשלים

שלושת המושבים הראשונים, של הפסיכואנליטיקאים ד"ר איתמר לוי, מר רובי שונברגר ומר אודי רוזנטל, פתחו בפנינו את הדלת האינטימית לחדר הטיפול, ואפשרו התבוננות בטיפולים בהם יחסי אובייקט של המטופלים היוו מרחב חשיבה סביב תמה של אהבה והיות בקשר בתוך ומחוץ לקליניקה. 

בין אם אנחנו מגיעים מתיאוריית יחסי אובייקט או מתיאוריות מאוחרות של הזרם העצמאי, תיאורי המקרה מראים שיחסי האובייקט הראשוניים, או אופן ההחזקה והטיפול משפיעים על התפתחותה של היכולת לאהבה בוגרת. 

אהבה ראשונית מתחילה מקרבה עמוקה ויחסי תלות בין ההורה לתינוק. אם אותם יחסים טובים דיים הם מביאים להפנמה של היכולת להיות ביחד באופן בטוח, יכולת שמתפתחת מיחסי סיפוק צרכים על ידי האובייקט ליחסים בוגרים אל מול סובייקט. 

במקרים בהם אותם יחסים מוחשיים ומופנמים לא היו טובים דיים, מתפתח קושי ביחסי אהבה שמתבטא גם ביחסי העברה בטיפול - בין אם מדובר במטופלים שאנו מתקשים לאהוב או במטופלים שנראה שמכחישים בכל כוחם את ההזדקקות והתלות במטפל.

במושבים אלו הייתה גם התייחסות לעמדה הכפולה בה אנו נמצאים כמטפלים:

״קרובי-חוויה״ באופן שמאפשר לנו להבין באופן עמוק ואינטימי את המטופל ובאותה עת רחוקים דיינו באופן שמאפשר התבוננות מתוך נפרדות ביחסי העברה. עמדה דיאלקטית זו מאפשרת ללמוד ולספר משהו על החוויה של המטופל מבלי שנלך לאיבוד בתוכה.  

המושב הרביעי הוסיף עוד משתנה, המתרחק מהתבוננות ביחסי האהבה עצמם, והעלה את השאלה על המשמעות של אהבה בטיפול.

האם אהבה פירושה התמקמות ותיקון של אותם יחסי אובייקט שנפגעו כפי שגורסים תומכי הזרם העצמאי או פירושה דבקות באמת כפי שטענו פרויד וקליין? 

הקושי לאהוב

פרופ׳ רחל בלס,  מהמייצגות הבולטות של הגישה הקלייניאנית המסורתית הלונדונית, הסבירה על יחסי אהבה מנקודת המבט הקלינייאנית, ובפרט על הקושי לאהוב. כמו גם על הקושי לשאת את הידיעה של האמת שנובע דווקא מאהבתנו לזולת, מלשאת את המחשבה שרצינו לפגוע, ואולי מדויק יותר - את הקושי לשאת את  הגבול הדק בין אהבה לשנאה. 

לדידה, הנכונות לומר למטופל את האמת, מבלי להחסיר או לייפות מהווה חוויה מתקנת בה אדם זוכה לנראות על חלקיו הפחות מושכים, יפים, ואף "מכוערים" ולומד דרך זאת להכיר ולקחת בעלות על החלקים התוקפניים בעולמו הנפשי והחיצוני. 

עולה מכך שעל פי הקלייניאניים המסורתיים, שלהיות נכון לאהוב את המטופל, פירושו להיות נכון לוותר על הרצון ואולי הצורך להיות אובייקט נאהב עבור המטופל, להיות נכון להסתכן להיתפס בעצמך כתוקפני ומתסכל. 

יחסי אהבה עם הפסיכואנליזה

המושב החמישי והאחרון, אותו הנחה ד"ר ערן רולניק, עלה מדרגה אפיסטימיולוגית נוספת, בהתרחקות משיחה אודות יחסי אהבה ראשוניים או רומנטיים, והתייחס ליחסי אהבה-שנאה במובנם הקונספטואלי לפסיכואנליזה עצמה, על התיאוריות השונות, ול"דמויות הוריות" מופנמות  - מרצים, מטפלים ומדריכים המרכיבים את עולמו הפנימי המקצועי של כל מטפל.

ד"ר רולניק דיבר על המתח בין בריאה וסכנה של עצמנו כאנשי טיפול אל מול הזדהויות עם אותם דמויות הוריות מקצועיות, הזדהויות המהוות אבני בניין לחשיבה אנליטית חיה ובו זמנית ככאלו שעשויות לשלול הזדמנות לדיאלוג חקרני ספקני ואמביוולנטי.

גם כאן, הדיאלקטיקה בין קרבה ומרחק, מאפשר בנייה של עצמנו כנפרדים מאותן דמויות ואותן תיאוריות להן כביכול נשבענו אמונים, אותה נפרדות ההכרחית גם ליצירת מתח בין ידיעה לאי-ידיעה, שבתורו מאפשר תנועה וצמיחה שלנו כאנשי מקצוע וכדיסיפלינה.

לסיכום, על התיאוריה, תהיה אשר תהיה הגישה, להיות ל"שלישי אנליטי" תורם, אך לא כזה המעוור מתוך אהבה ונאמנות תיאורטית באופן שאינו מאפשר מפגש אמיתי ואותנטי עם מי שמולנו.