פיל סטאטס | מחשבות על הדוקו החדש של ג׳ונה היל בנטפליקס

 

 

ג׳ונה היל הגה את הרעיון להפיק את הסרט Stutz כמאמץ אותנטי ומוערך להעביר אלינו, בני האדם שאינם הוא, את חוויית הצמיחה שעבר בטיפול פסיכותרפי.

 

יצא סרט נוגע, מרגש, דוקו בנטפליקס שנקרא על שם הפסיכיאטר המטפל בהיל, ד״ר פיל סטאטס. 

הסרט מקדם את הרעיון של התפתחות בטיפול נפשי ומנסה להעביר לעולם כלים יישומיים וזה מעולה. 

 

לביקורת דלגו לכאן <<

 

 

הנה הטריילר, שווה צפייה:

 

 

 

 

הכלים של סטאטס

 

סטאטס פרסם עם בארי מייקלס, את הספר ״הכלים״ (2012), בו הוא מציע המשגות חשובות ויפות, אבל בגדול אני מניח שרעיונות כאלה צומחים בתודעתו של כל מטפל מנוסה.

מעבר לריגוש שמעניקה הילתו של היל בסרט, לא נראה לי שסטאטס טוען שהוא מחדש מהותית בתחום הפסיכותרפיה.

 

הכלים והמיומנויות שהוא מציע, אותם הוא נוהג לאייר על פתקים ולחלק למטופלים, מופיעים בווריאציות שונות בספרים דומים לעזרה עצמית (כמו זה של הפסיכולוג הקנדי ג׳ורדן פיטרסון למשל) או בארגז הכלים של המטפל הקוגניטיבי התנהגותי.

 

 

הנה חלק מההמלצות המצוינות של סטאטס:

 

• על שלושה דברים העולם עומד: כאב, חוסר ודאות ועבודה מתמדת.

• "הצל" הוא החלק שאנחנו לא גאים בקיומו, הצד האפל של הנפש. סטאטס מעודד את המטופל ליצור אינטראקציה עם ה"צל" שלו שזקוק להכרה.

• כל פעולה בחיים היא פנינה אחת שאיתה אנו מרכיבים בהדרגה מחרוזת פנינים. כל פנינה היא בגודל שווה, אבל יש בתוכה כתם כהה, המעיד על חוסר שלמות קבוע ובלתי נמנע. 

• חלק X הוא החלק השיפוטי בתוכנו, כוח בלתי נראה שמונע צמיחה ומימוש. 

• הביטוי היצירתי ביותר הוא היכולת ליצור משהו חדש נוכח מצוקה. ככל שהמצוקה גבוהה יותר, כך ההזדמנות גדולה יותר. 

• התמונה המושלמת (או ממלכת האשליה) היא החוויה המושלמת שכולנו חפצים בה. משפחה מושלמת, בית מושלם וכו׳ אלא שהתמונה הפרפקציוניסטית אינה יודעת שובע והיא רק ייצוג תודעתי שנוצר על ידי חלק X.

• קבלה רדיקלית, עליה ניתן לקרוא בהרחבה בקישור.

  

סטאטס

 

נראה שד״ר פיל סטאטס הוא אדם מקסים.

התמודדותו עם מחלת הפרקינסון מעצימה את האמונה החשובה כל כך שהרוח נושבת דרך החומרי והגשמי, מבלי שהם חוסמים אותה.

 

לקראת סוף הסרט יש דיבור על סיום החיים ועל האמונה לגבי התחלה מחדש. 

כל הכיוון הזה, הקצת מיסטי, נתפס עד לא מזמן כדלוזיה בתחום שלנו.

אחרי פריחת הבודהיזם בטיפול יש יותר פתיחות לרוחניות וטוב שכך.

 

 

 

ה-X של הסרט

 

עכשיו כמה נקודות ביקורת על הטיפול ועל הסרט:

  

 

הכעס

 

העובדה שג׳ונה נקרע מצחוק כל פעם שפיל עושה משהו אנושי (למשל כשהוא לועס מסטיק או פולט מילה גסה) נראית כמו מטפל ומטופל שאין ביניהם דיסטנס, אבל בעיניי היא מעידה דווקא על המרחק העצום בין השניים. המבוכה שעולה בקטעי הביניים נמצאת שם בגלל איזורים בינאישיים שנותרו לא מכוסים, למשל זיהוי, התייחסות ועיבוד החומרים בהעברה וההעברה הנגדית.

 

הומור וסרקזם יכולים לסלול דרך ולקדם יחסים טיפוליים, אבל הם לא באים במקום עיבוד של תוקפנות. צריך לעשות איתם משהו, כי מה שעולה בקשר הטיפולי מהדהד את רחשי המטופל פנימה, חומרי גלם שלא נכון להתייחס אליהם כאילו היו רעשי רקע מאחורי הקלעים. הרבה פעמים הם ההצגה עצמה.  

 

עבודה על היחסים הטיפוליים מסבכת את הסיפור, אבל טיפול שמוביל לשינוי אישיותי זה סיפור מסובך.

 

 

הקומפלקס

 

לרגע אנחנו פוגשים את אדיפוס.

 

הנה הוא, מגיח במעבר בין סצינות, רגע של הומור כשסטאטס כותב על פתק שהוא ״יזיין את אמא שלו״, של היל, כאשר תגיע למחרת היום להשתתף בצילומים.

בשיחה המשולשת למחרת היל חושף את ׳שיחת הגברים׳ בין ״האב״ ל״ילד״ ומביך את סטאטס עד העצם, מול המצלמה. 

 

כמו תמיד, גם אם מתאמצים להתעלם מאדיפוס, הוא תמיד נוכח, תובע את פתרונו בכל תהליך פסיכולוגי, פרטני, זוגי או קבוצתי.

התעלמות מהדרמה האנושית הזו מרגישה לי כמו נזיד מושקע שיש בו כל מה שכתוב במתכון, רק חסר בו התבלין שיחבר את הטעמים. 

 

יכול להיות שהיל דווקא הכניס את המשולש לסרט כאמירה, ואז שאפו, אבל לא נראה לי שזה המצב.  

 

 

האקסיביציוניזם של המטפל

 

ידוע זה מכבר שהמטפל אינו יודע כל.

ברור גם שלחשיפה עצמית מבוקרת של המטפל יכולה להיות תרומה המקדמת את התהליך הטיפולי.

 

אבל פה אנחנו רואים חגיגה חסרת גבולות של ילד הורי עם מטפל פצוע. 

ממש טיפול הדדי, משהו שמזכיר רפליקה עכשווית של אנליזה הדדית, פרי יצירתו של הפסיכואנלטיקאי שנדור פרנצי, לפני 100 שנה בקירוב (רק בלי הגאונות והחלוציות).

 

היל עושה כאן היפוך תפקידים וסטאטס זורם איתו, הוא מתחיל עמוק וממשיך הכי חושף שיש.

זו הזדמנות שפותחת צוהר לעולמו של מטפל ואדם פשוט, יפה וחכם, השאלה שנותרת פתוחה היא מה הקשר?

 

לטיפול של היל זה בטוח לא עזר אבל גם לא להמחשת הטיפול בסרט.

 

בשלב מסוים הבימוי מציג את סטאטס בצורה קצת מגוכחת, שמזכירה יותר את שמוליק לוי בסדרה שב״ס (״פינקי״) ולא מטפל מחונן, כפי שהוא באמת. 

 

 

לבסוף, חשוב לציין שתי עובדות שמובילות לטיעון: 

 

אחת, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והפסיכותרפיסטים שאני מכיר מצויים במקצוע מתוך הרבה פגיעויות וצרכים מוקדמים, ושניה שבדיוק מסיבות אלה רובנו עוברים בעצמנו טיפול, למרות שאין זו חובה.  

החשיפה של סטאטס, אפוא, היא בעיקר שינוי בפורמט, הרחבה לא מותאמת של הגבולות. אין כאן מכניזם שתורם בדרך כלשהי לטיפול (ובמקרים מסוימים, בלי מצלמה, עלול גם להזיק).

 

 

הבעיה הקוואנטית של הסיפור הטיפולי

 

התהליך שהיל ניסה להעביר מסובך מדי לתרגום עבור אדם שלא נטל בו חלק.

בעצם, בכל טיפול המתקיים בין שני אנשים יש קסם יחיד חד-פעמי ויחיד במינו, ששייך רק לשני אנשים בעולם, ותחושת קסם בינאישי היא מעבר לניסוח שפתי. 

 

זה נכון לכל טיפול, גם בטיפולים קוגניטיבייים-התנהגותיים, בהם עושים שימוש בכלים ובמיומנויות, משקלה המכריע של הברית הטיפולית בשינוי הוא עצום.  

 

אפשר להעביר דקלרטיבית מה קרה, אי אפשר להכניס נשמה בין המילים. כמו אפקט מדידה קוונטי, עצם נוכחות הצופה (המצלמה) משנה את המציאות. 

 

 

״יונה ופער״

 

לא ברור לאן הוביל הטיפול, על יופיו וצבעוניותו.

 

אם אהיה ציני, יכול להיות שחזרנו לנקודת ההתחלה -

היל יצר סרט פוסט-טיפולי שעצם הפקתו נועדה לעזור לו להשתחרר מפגיעה נרקיסיסטית. ובכן, הפגיעה אולי טופלה אבל היל יצא מהטיפול עם הרבה גרנדיוזיות, תסמין אחר של נרקיסיזם.

 

בתחילת הסרט, ברגע של גילוי לב, היל אומר לסטאטס ולמצלמה שהתכנים בהם הוא משתף בטיפול מתאפיינים באותנטיות חלקית, בעיקר לגבי מה שקורה בסרט.

התבלבל לו, ליונה, בין טיפול נפשי לבין זוהר המרקע. סטאטס מתקף את דבריו ואומר שגם הוא ״חשד בכך״, ואני מאמין לו. 

 

אני מחבב את דמותו של ג׳ונה היל, על שלל גלגוליה ועל מה שהיא מייצגת עבורי, ועם זאת יש מקום להציב סימן שאלה לגבי מידת האותנטיות. 

למשל, אם ג׳ונה למד לקבל את עצמו ואת גופו כפי שהם ב-5 שנות טיפול מושקעות, מדוע הוא טורח להראות לנו שהוא מדביק לפדחתו פאה?

 

שינוי אסתטי זה לרוב מבורך ושיהיה לבריאות כמובן.

 

ואעפ״כ, אני תוהה (תוך כדי גירוד בראשי המקריח) איך זה שכל הסרט עוסק בניצחון של היל על ״התמונה המושלמת״ ודווקא הקטע הזה מראה בלי כוונה ההיפך. הרי היל הניח בצד, באמצעות עבודה קשה בטיפול ובחיים, את העיסוק המופרז במשקל היתר שלו, זה שייסר ודיכא אותו כל כך. התהליך הזה באמת מעורר השראה.

טיפול שמחליף קשיים בדימוי גוף בחרדה מאובדן שיער (או לפחות בסלידה מהמצב הקיים) מצלצל מוכר מדי עם הביקורת הידועה על טיפולי CBT, לפיה הסרת סימפטום בודד אינה פותרת את הבעיה, היא פשוט נודדת בשינוי אדרת, כסימפטום אחר. 

 

 

שורה תחתונה, לדעתי הסרט בינוני למדי ועל הבעד ונגד של הטיפול חשוב לדון, אבל אי אפשר להתווכח עם הלקוח (הלא פשוט בכלל) שלנו, שיצא שבע רצון.

בסוף, זה מה שקובע, גם בסרטים על טיפול וגם בטיפול.

 

 

 

מה אתם חושבים?

מוזמנים להגיב בדיון בפייסבוק.

 

 

איתן טמיר, ראש המכון