איך הפסיכולוגיה מסבירה את התופעה של וייב חיובי או וייב שלילי?

לך תסביר איך זה שיש מקום עם וייב טוב, ומקום עם וייב רע.

התפיסה של ״וייב חיובי״ ו״וייב שלילי״ היא אחת החוויות האנושיות שהכי קשה לדייק אותן, ובאותה עת היא גם די מוסכמת על רובנו.  

התחושה שמשהו ״מרגיש נכון״ או שמשהו ״פשוט לא מרגיש טוב״ מיוחסת לגורמים שנעים מרפלקסים חזקים ועד לקליטה לא-מודעת של הבעות פנים עדינות, מאניירות בין-אישיות וטונים קוליים. 

למרות שיש תשובות שמוצעות לשאלה למה אנשים קולטים סימנים סביבתיים שליליים וחיוביים, עדיין אין תשובה ל- ״למה יש מקומות שמרגיש לנו שיש בהם ׳משהו׳ חיובי בעוד שבאחרים יש ׳משהו׳ שלילי?״.

תשובה של ״אי אפשר להסביר, זה משהו באנרגיות...״ אינה מספקת אותנו.

אז חיפשנו הסבר. 

האלגוריתם האנושי של קליטת וויב

אחד ההסברים הנוירולוגיים המובילים לפיתוח תחשת וייב מוסכמת הוא היכולת של המוח לעבד קלט חושי מגוון במהירות קוגניטיבית עצומה ולהגיע מתוך העיבוד המורכב הזה למסקנות. 

במילים אחרות, אנחנו מצוידים במכונה משוכללת ביותר שמזינה עצמאית נתונים ורמזים סביבתיים לתוך מערבל מנטלי שמנפיק עבורנו המלצה מסכמת, אולי אפילו מסקנה. 

האלגוריתם המנטלי הזה, שבפסיכולוגיה החברתית מכונה יוריסטיקה, מנתח ושופט היבטים שאנחנו לא תמיד מודעים וערים אליהם: 

• המקום מואר ביום שמש אביבי (חיובי)

• מישהו חטף לנו את החניה, רגע לפני שנכנסנו אליה, בדיוק כשהגענו לבקר במקום (שלילי)

• האם פגשנו את בבואת עצמנו במראה במעלית? (חיובי או שלילי)

ובכן, ההסבר הזה נכון מאוד, רק שאינו ממצה.

הוא לא מצליח להבהיר מדוע מרבית האנשים יגיעו לאותה מסקנה לגבי וייב של מקום מסויים.

הוא גם לא מסביר למה אותו אדם יחווה את המקום עם אנרגיה דומה בביקורים שונים. 

אולי זה הכל ביהביוריזם?

אסוציאציות נלמדות

ככלל, אנחנו נוטים לשפוט, בלי יותר מדי ראיות, כחלק מ״כלכלה קוגניטיבית״ שחוסכת לנו מאמץ. 

באותו אופן בו אנו שופטים האם סביבה מסוימת היא טובה לנו או רעה, אנחנו בונים סטריאוטיפים על אנשים ששייכים לקבוצות שונות.  העניין הוא שמבט עמוק יותר פנימה מלמד על התניה שנרכשה מבלי דעת ואורבת מימים ימימה בתודעתנו, ממתינה לגירוי המתאים כדי להתגלם עם המציאות. ובאמת, אחרי שאנחנו מתחברים או שוללים מקום מסוים, אנחנו מגלים שמשהו בו קשור למאורעות חיוביים או שליליים מהעבר האישי, אסוציאציה שמייצרת הרגשה תואמת לחוויה בהווה. 

הנה דוגמא:

כשחיפשנו לפני קצת יותר משנתיים קליניקה חדשה למכון טמיר בתל אביב, עברנו דרך שלל מתווכים ומרחבים, בעיקר משרדים, בניסיון למצוא את הסביבה האופטימלית לטיפולים פסיכולוגיים, אבחונים, קבוצות וישיבות צוות. 

ידענו רק שאנחנו זקוקים למקום גדול יותר, כאשר תנאי הכרחי היה שהוא מקדם תחושה של יציבות, יעילות וחיוביות.

האמת היא שברוב המוחלט של הנכסים שראינו, הספיקה לנו דקה או שתיים, אולי פחות, כדי ״לדעת״ האם קיימת היתכנות שהמקום יהפוך להיות מכון טמיר החדש -  האם הוא פוטנציאלי ומתאים עבורנו או שהוא מדכדך ומוריד?

בסוף התפנה המשרד בקומה מעלינו ועברנו אליו....

בראייה לאחור, המשרד החדש נבחר, כנראה, על בסיס הקרבה הפיזית והדימיון שהזכיר את האנרגיה החיובית של המשרד הקודם, בו שהינו 6 שנים...״

עד כאן דברים שיכולנו להבין ודי מוכרים, ודאי למי שבא מתחום הפסיכולוגיה. 

מכאן זה נהיה יותר מחדש:

שאריות מולקולריות של רגשות

הסבר אפשרי שלישי שמציע המדע מאחורי הוויב הוא חקר של ״שאריות רגשיות״ (Emotional Residue).

כאן מתרכזים החוקרים בשאלה ״האם הסביבה מכילה באופן אינהרנטי עקבות של רגשות קודמים?״

נשמע קצת כמו מדע בידיוני, אבל המחקר מלמד שמערכת העצבים קולטת בחלל פיזי אותות כימיים (Chemosignals) שבסופו של דבר קשורים איכשהו לתחושה של וייב חיובי או שלילי. ״איכשהו״ זה אומר שאין לאיש מושג ירוק איך הכימו סיגנלים האלה עובדים, אבל כן ידוע שקיימים שהם נוכחים בזיעה ובדמעות ושהם יכולים להישאר בסביבה גם אחרי שהאדם יצא מהחדר.

יש ניסויים שתיארו את התגובה האנושית לכימו סיגנלים, אפילו כשלא היו כבר מגע או קירבה למקור האותות. 

למשל, מחקר שבוצע בהולנד מצא כי כימו סינגלים שייצרו אנשים שהרגישו פחד גרמו לתגובה מעניינת אצל מתנדבים שנחשפו לסיגנלים הללו.

המתנדבים החלו לחפש את הסימנים על ידי רחרוח וסריקה באמצעות העיניים ופיתחו הבעות פנים שמבטאות פחד. 

באותו ניסוי, חשיפה לכימו סינגלים שייצרו אנשים שחשו גועל גרמו לנבדקים להבעות פנים של גועל ועד להימנעות של ממש מהסימנים. 

מהצד השני, ניסוי שבוצע יותר מאוחר העלה שגם חשיפה לשמחה עושה לנו טוב על הלב: 

לריח גוף שנאסף מאנשים שדיווחו על שמחה עורר שמחה אצל נבדקים שנחשפו אליהם. 

המסלול המדויק שבו הסימנים הכימיים הללו מעובדים במוח רחוק מלהיות ידוע, אבל מעניין לשאול כמה זמן נמשכת ההשפעה של הכימו סיגנלים והאם אפשר ומתי אפשר ״להשתחרר״ מהשפעת השאריות הרגשיות.

לסיכום, הביטויים ״אנרגיות טובות״ ו״אנרגיות שליליות״ נפוצים, אבל השורשים שלהם עדיין די אניגמטיים. 

לא ידוע אם המסקנות האלה מגיעות מהחלטות מוטות ומהירות, למידה של התניה קלאסית או שבבסיסן מכניזם ביוכימי מדויק שקיים בסביבה.  אבל יש עוד ועוד ראיות שמרמזות שרגשות אנושיים יכולים להיות מדבקים, ויותר מזה - שאנשים יכולים להשאיר אותם אחריהם - אנרגיה ״מורידה״ או ״מרימה״ - גם אחרי שהם כבר לא שם.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022   

מקורות:

de Groot JH, Smeets MA, Kaldewaij A, Duijndam MJ, Semin GR. Chemosignals communicate human emotions. Psychol Sci. 2012;23(11):1417-24

Heidi Moawad (2018)/ How Real Are Vibes: The Good and the Bad? neurologylive: https://www.neurologylive.com/view/how-real-are-vibes-good-and-bad