צורך באישור | הסימנים, הסיבות והטיפול בחיפוש אחר אישורים

על הצורך באישורים

כמה פעמים ביקשנו מאדם קרוב עיצה בנוגע לסיטואציה מסוימת, כשבפועל לא באמת חיכינו לתשובה אלא רצינו להרגיש שאנחנו בכיוון הנכון? הסיטואציה הזו מוכרת לכולנו, רובינו חווינו אותה לא פעם. אנחנו יודעים מה אנחנו מרגישים, תחושת הבטן מצאת שם, אבל עדיין אנחנו מרגישים אמביוולנטיות עד שמישהו חיצוני בא ונותן את החותמת הסופית. ומה קורה כשאותו אדם עונה תשובה שהיא שונה ממה שאנו חושבים ומרגישים? התחושה הפנימית מתערערת. פתאום התחושה שלנו, שהייתה די מוצקה, כבר לא כ"כ כזאת.

וזה מתחיל מינקות, הרי ילד שבודק את סביבתו עושה זאת תוך כדי השגחה של הוריו, האם הדבר נכון או לא נכון, האם הוא מסוכן או לא. ההורים הם אלו המנגישים בפנינו את העולם, הם המתווכים. מאז שהגענו לעולם יש זוג אנשים שמהווים לתוקף החיצוני שלנו, אז אם נסתכל על העניין מהזווית הזאת, אפשרי כי הטבע שלנו הוא קבלת אישור חיצוני. נכון, ההורים הם אלו המהווים את דמויות הביטחון שלנו, הם אלו המאפשרים את בניית הביטחון האישי, אך עדיין נשארים כדמויות משמעותיות שלוקחות חלק לא מבוטל בקבלת החלטות בחיינו.

כשמסתכלים על הנושא מהזווית הזו, כל החיים הורגלנו לזה שיש מי שנמצא לצידנו ונותן תוקף לצעדים שאנו עושים במהלך החיים, ומכאן, אפשרי כי משהו בצורך באישור חיצוני נשאר קיים במערכת. כשדברים בנפש לא מיושבים, אפשרי כי הדבר יבוא לידי ביטוי באמצעות "קול" חיצוני, שכמו שוטר מצווה עלינו מה לעשות ואיך לעשות. אותו קול למעשה מייצג את הסדר והחוקים, מכניס אותנו לתוך משבצת מסוימת ואנו מוכתבים על-ידו. במקרה שכזה, לרוב אנו יודעים כי הקול אינו בהכרח מיטיב איתנו, אך עדיין משהו בנו מרגיש בקושי לסרב לצוואתו של אותו קול. 

אותו קול אינו הקול הרך של אמא ואבא, הוא קול של שוטר שנכנס פנימה בשביל לעשות בדק בית. הוא קול החרדות, המקומות המהוססים. קול עוצמתי בעל נוכחות שלא מרפה עד שנעשה את מה שהוא אומר לנו לעשות. ואנחנו רוצים לא להקשיב לו, אבל ההתנגדות לו מעלה חרדה, אותה חרדה שאנו רוצים להיפטר ממנה כשאנחנו מקשיבים לאותו קול. וזה קשה לעמוד מול אותו קול, קשה להרגיש שאפשר להתנגד לו, כשבבסיס שלנו למדנו להיות נתונים לקולו של אחר. אז נכון, זה לא אותו דבר, אבל בבסיס של הדברים עומד העיקרון של לדעת או להיות מסוגלת לסמוך על עצמי.

וזו תחושה שיכולה להתעצם בעתות של משבר, מצוקה וסטרס. אפשר להסתכל על המציאות היומיומית הרגעית, על המלחמה שאיתנו כאן בחצי השנה האחרונה. המלחמה הביאה איתה הרבה חוסר ודאות ותחושה של חוסר שליטה. משפחות של לוחמים לא ידעו איפה יקיריהם נמצאים ברגע נתון, היכולת להגן ולשמור עליהם לא הייתה קיימת. יש שיתפללו כדי להרגיש שהם תורמים לעזרה, ויש כאלה שיפתחו טקסים למיניהם, כאלו שיגידו "אם אשאיר את החדר בדיוק כמו שהיה, אז הכל יהיה בסדר". והרי מה הקשר בין החדר לעתיד החייל? אין כזה, אבל התחושה אינה עולה בקנה אחד עם השכל. 

הטקסים האלו, הקול הזה בראש הם למעשה אותו אישור חיצוני שאנחנו צריכים בשביל להרגיש לגיטימציה, בשביל להרגיש שאנחנו בכיוון הנכון. כפי שנכתב כבר, כאשר מדובר בחרדות, הרגש לא מסונכרן היטב עם קול ההיגיון, ופעמים רבות קול ההיגיון גורם לנו להרגיש בושה עקב אותן קולות הססניים שעולים בנו. הבושה הזו עשויה להשאיר אותנו לבד, ובמקום לעבוד על המקום המעורער, אנו נוטים להסתגר פנימה ולהיות לבד עם אותם קולות טורדניים. כי זה מביך, כי זה מוזר. כי אנחנו לא רוצים שאדם אחר יהיה חשוף למקום הזה. וזה לא פשוט לבוא ולפתוח את נקודות התורפה שלנו, לא פשוט להוציא החוצה את השדים והפחדים, אבל אם נוציא אותם החוצה נוכל לנסות ללמוד לחזק את הבפנים, למצוא את הקול שלנו בתוך כל הקולות הרועשים. 

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב