זהות מגדרית אצל ילדים | מה אם הילד רוצה להתחפש לנסיכה?

שאלות הוריות

על זהות מגדרית

אצל ילדים

בשנים האחרונות יש פתיחות גוברת ומבורכת לזהות ולנטיה מינית שחורגות מהנורמה, לפיה בן מרגיש ומתנהג רק כבן ונמשך מינית רק לבנות ובת מרגישה ומתנהגת רק כבת ונמשכת מינית רק לבנים.

כחברה, אנחנו פתוחים יותר ויותר לוואריאציות מגוונות של הזהות המגדרית.

אנשי תרבות ופוליטיקה חושפים יותר מבעבר זהויות ונטיות מיניות שאינן עונות לסטראוטיפ הנורמטיבי, אחוז הנישואים החד-מיניים עולה, וכך גם שיעור ההורות החד-מינית.

אחת העדויות החזקות לשינוי בפתיחות אפשר לראות בחיבוק הרחב שזוכים לו אנשי בידור חד-מיניים המופיעים בתוכניות בפריים-טיים המיועדות לכל המשפחה. למשל, הצמד האהוב "אוריאל וטום" מהתוכנית ה"מירוץ למיליון", ואסי עזר הנערץ מ"האח הגדול" ו"הכוכב הבא".

עושה רושם שכחברה אנחנו יותר נאורים, אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, מה תהיה התגובה הרגשית הראשונית שלנו לבקשה של בננו בן ה-3 להתחפש לנסיכה למסיבת פורים בגן?

האם נדבוק בעמדה נאורה וללא קושי נענה לבקשתו?

סביר להניח שאצל רובנו יתעורר בלבול אל מול בקשתו, ושבין הרגשות שיתעוררו תהיה גם מבוכה ואפילו בהלה:

• מה זה אומר עליו?

• על התפתחות הזהות המינית שלו?

• איך הסביבה תתייחס אליו?

• מה השכנים/ההורים יגידו?

• מה זה אומר על ההורות שלנו? עלינו?

• כיצד לקבלו כפי שהוא, לתמוך בו ולאפשר לבטא את אישיותו ונטיותיו או שמא יש מקום לחינוך ולעידון התנהגותו החורגת מהסטראוטיפ המקובל על מנת לחסוך ממנו אפליה מצד הסביבה?

דור ההורים הנוכחי גדל על תפיסת עולם שמרנית, ממנה צמח מסר ברור לילדים- בן אמור וצריך להיות "גיבור" אמיץ, חזק, מחוספס, שולט ולשחק במשחקים של בנים, ובנות מצופות להיות רגישות, עדינות, מרצות, ולשחק במשחקים של בנות.

ילדים עם העדפות ונטיות שונות מהמקובל (ובמיוחד בנים) נאלצו לרוב להסתיר את האמת הפנימית שלהם או לשלם מחיר כבד על ביטויה, מחיר של ביקורת מהסביבה, שיפוטיות, הוקעה ניכור ודחיה. כמובן שלאלו מחיר תוך נפשי רב.

היום ילדינו חשופים לתפיסת עולם פתוחה וגמישה יותר, הם רואים מודלים שונים ומגוונים, אך אנחנו עדיין נמצאים בתקופת ביניים שיוצרת בלבול.

רבים יכולים להגיד בכנות שאין להם כל בעיה בקבלת זהות מינית ונטייה מינית שאינה עונה לסטראוטיפ אצל ילדיהם, אך האם היינו רוצים זאת עבורם?

האם חברת הילדים (והמבוגרים) מקבלת את החורגים מהנורמה בהקשר זה?

אלו שאלות מעוררות מחשבה, אך האם הרצון של בננו בן ה-3 להתחפש לנסיכה בכלל מעיד על זהות מגדרית נשית או על נטיות מיניות הומוסקסואליות?

לאו דווקא.

ילדים בני שלוש עדיין נמצאים בשלב של גיבוש הזהות המגדרית. כפי שרצון של בן 3 להתחפש לגנב לא מעיד על אישיות פסיכופתית, כך גם תחפושת של נסיכה אינה מעידה בהכרח על דיספוריה מגדרית.

בני ה-3 וה-4 חוקרים היבטים שונים של אישיותם ושל תפקידים מגדריים ולא מגדריים בעולם דרך משחק דמיוני.

הם מתחפשים לדמויות שונות, מחקים את המבוגרים בעולמם, וחוקרים בדרך זו תכונות והיבטים של אישיותם ושל הסובבים אותם, מה נכון להם לבטא או לא נכון, איך זה מרגיש ואיך הסביבה מגיבה להם.

צפייה פשטנית במשחק של הילד לא יכולה לחשוף את מה שמתחולל בתוכו, את מה שהוא מנסה לעבד או להשיג במשחק. למשל, ילד שבוחר לשחק במשחק דמיוני של משפחה את דמות האם, לאו דווקא מבטא זהות מינית נשית, אולי הוא רוצה לבטא ולהכיר חלקים מזינים באישיותו (של נתינה), שמסיבות שונות אין לו הזדמנות לבטא במקומות אחרים, ואולי הוא רוצה לבדוק איך זה מרגיש ללבוש משהו מנצנץ וצבעוני.

האם הבנה זו עוזרת לנו לשלח את בננו לגן מחופש לנסיכה (איך שהוא בת מחופשת לגיבור על מרגיש מקובל יותר)?

האם הורות טובה תהיה הורות שתעודד אותו לחקור ולהתנסות במה שליבו מוביל אליו? או שהורות טובה צריכה לגונן מפני תגובות פוגעניות של הסביבה?

אולי מתן חופש בחירה לילד תוך הסבר בנוגע למה שמקובל  ולתגובות אפשריות של הסביבה זה מספק?

כמו ברוב התחומים בהורות, גם כאן לא קל, אין לשאלות האלו תשובה ברורה אחת, ואין מנוס מבדיקה של מה נכון ספציפית לילד ולמשפחה.

מה דעתכם?

האם נתקלתם בסיטואציה דומה?

איך לדעתכם נכון להגיב במצב זה?  

טלי בורלא גלילי,

פסיכולוגית קלינית מדריכה,

פסיכולוגית ראשית במכון טמיר