פרויד ותורת הקבלה | איפה נפגשים חכמת הזהר והפסיכואנליזה?

 

 

הרקע הרוחני של פרויד אינו מצוי בהלימה עם השקפתו השלילית על האידיאלים הדתיים, וככזה הוא מעורר תהיות.

איך משתלבים העקרונות הרוחניים הללו עם דחייתו של פרויד את נקודת המבט הדתית? 

 

בהיותו בן למשפחה יהודית, יש הטוענים כי כתביו שאובים מיסודות רוחניים ואמוניים מתורת הסוד היהודית.

גילויים חדשים מאירים צדדים חדשים ומורכבים של פרויד שלא זכו לתשומת לב עד כה:

לפרויד היה רקע יהודי מוצק, למרות ניסיונותיו להתרחק ממורשתו כדי למנוע מהפסיכואנליזה שלו להיות מתויגת כיהודית.

הוא שלט בעברית והייתה לו חשיפה ישירה לתכנים רוחניים יהודיים, ובכלל זה ספרי קבלה שנמצאו בארון הספרים שלו.

 

נראה שהכתבים ותיאורי המקרה של פרויד כללו התייחסויות לקבלה, אבל הלכו לאיבוד לאורך השנים. 

הוא עשה אנליזה לרב חסידי חשוב, אך תיאור המקרה אבד או הוסתר, מה שמוסיף למסתורין סביב הקשר שלו למסורת היהודית.

 

 אם אמנם ינק ידע מהעולמות הגבוהים של התבונה היהודית, כיצד ניתן ליישב זאת עם התייחסותו לאמונה דתית (כל אמונה באל) כמנגנון הגנה אנושי שנועד להפחית את חרדת המוות המציפה?

 

והאם יתכן, כתרגיל מחשבתי, שפרויד היה קבליסט יהודי בארון, שעסק ב-ד׳ אמותיו בלימוד טקסטים מיסטיים?

 

 

פסיכואנליזה ורוחניות

 

נראה שאמונה דתית וראיית עולם פסיכונאנליטית חולקות לא מעט מן המשותף. 

 

וילפרד ביון, פסיכואנליטיקאי בולט בגישת יחסי אובייקט טען שהוא משתמש בקבלה כמסגרת תיאורטית לפסיכואנליזה (ליבליך, 2017).

ואכן, נראה שגם הקבלה וגם הפסיכואנליזה עוסקות בקטסטרופה ובאמונה, באינסוף ובחוויה, בהתנפצות ובצמיחה, ובהוויה התומכת בממדים שהרגישות פותחת (אייגן, 2012).

 

הן הקבלה והן הפסיכואנליזה מאמצות את ההזמנה הנצחית לסקרנות, לחיפוש ובניסיון ללכת בדרך הידיעה.

אבל את הקבלה לא ניתן ממש לדעת עד הסוף, וגם את הנפש לא. לפי ביון ולינק ה-K שהמשיג, האתגר של מטפל ומטופל בפסיכואנליזה הוא להגיע לאיזון של אי-ידיעה, המאפשר מרחב לחקר מעמיק, כן וצנוע.

 

 

הרשמה לתכנית ההכשרה לפסיכותרפיסטים  -

הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות

הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר אילן

 

חז״ל בפסיכותרפיה

 

לא רק ביון, גם לאקאן, יונג ואנליטיקאים מובילים אחרים הקדישו את חייהם להבנת הנפש האנושית במונחים סכמטיים, אך מצאו עצמם בשלב זה או אחר מגיעים לשערי הרוחניות. 

 

הלא מודע של פרויד הוא דחפי ולא רוחני, אבל גם אלה בסך הכל  שתי מילים, מילים המתאמצות לשרטט הבדל מלאכותי בין עולמות חופפים.

כיצד ניתן להשאיר את הרוחניות מחוץ לתמונה כאשר באותה נשימה אנו משתמשים במונחים כמו ״לא מודע״, כאילו היו איזמל מנתחים או נוסחה מתמטית?  

 

 

הפסיכואנליזה, ופרויד בראשה, שאפה להיות מזוהה עם האקדמיה הרפואית (לפי דעתי הפסיכולוגיה הטיפולית רדופה עד ימינו ברגשות נחיתות מול מדעי הטבע, מה שגורר קורסים בסטטיסטיקה בכל תואר ושנת לימודים בפסיכולוגיה...).

 

פרויד ניסה להמשיג את חיי הנפש במושגים אמפיריים, אולם בדומה לדת, הרציונל הפסיכואנליטי אינו בר-הפרכה. 

הפרקטיקה הפסיכואנליטית מתוארת לעיתים קרובות כ״מסע״, תהליך צמיחה התפתחותי שמבוסס על מפת דרכים המורכבת מנקודות ציון דימיוניות, כמו האובייקט הטוב או הרע, האיד, הסופר אגו והאגו.

 

אז נכון שהפסיכואנליזה נתפסת כמקצוע אקדמי מבוסס-ראיות ונכון שמי שעובר הכשרה אנליטית הוא איש/ת מקצוע מיומן בבריאות הנפש.

 

אבל אם נתבונן לעומק בתאוריה הפסיכואנליטית, במודלים המבניים שלה ובמנגנוני השינוי, נמצא אותה לדעתי קרובה הרבה יותר לאמונה דתית מאשר למדעי החיים. 

 

״זה זהב !״

 

בקריאת ״תרבות ללא נחת״ בעדשת העקרונות הקבליים, אפשר להבין את עמדתו של פרויד בנוגע לדת ומוסר, והיא שסטנדרטים מוסריים אינם הדרך הכי טובה בהשגת אושר וסדר לאנושות. 

 

למרות שנראה שפרויד דוחה את המוסריות, בגלל הקשר שלה לדת, דחייה זו עקבית ואפילו נתמכת באידיאלים הרוחניים והמיסטיים של הקבלה. 

 

 

קבלה לוריאנית

 

פרויד הגיב בהתלהבות רבה כאשר פגש לראשונה את התרגום הגרמני של של ספר שכתב חיים ויטאל, מקובל מהמאה ה-17 ותלמידו של יצחק לוריא, האר״י הקדוש.

 

הזיקה בין הראייה הפרוידיאנית לבין מספר סימבולים של לוריא אכן מעוררת השתאות.

 

למשל, ההשלכות הפסיכותרפויטיות של מושג האינסוף (האלוהות האינסופית), הצמצום (או ההסתרה, שניתן לראותה כ״הדחקה קוסמית״), הספירות (הארכיטיפים של הבריאה), שבירת הכלים ותיקון העולם,

שמקבילים לתיקון (רפרציה) בטיפול נפשי.

 

כשמסתכלים מזווית מסוימת על המשמעות הפסיכולוגית של הקבלה הלוריאנית, ניתן לראות בה תשתית דתית היסטורית לפסיכואנליזה, ומקור עבור פרקטיקה פסיכותרפויטית עכשווית.

 

ספציפית, ההמשגות של המקובלים לגבי ההסתרה, הניפוץ ושיקום האור של האינסוף, מספקים אנלוגיה תאוסופית להמשגה הפסיכואנליטית של הליבידו, מנגנוני ההגנה ומכניזם השינוי באנליזה.

 

את הרעיון של תיקון העולם, לפיו אנרגיה מינית אלוהית הכלואה ב"קליפות" של הצד השני ומשוקמת לטובת עבודת האל, ניתן לפרש כמטאפורה לתהליכים הטיפוליים של ״הפיכת הלא מודע למודע״ והחזרת החשק המיני, הליבידו לשירות האגו.

 

 

תרבות ללא נחת 

 

ב״תרבות בלא נחת״, פרויד פורש עמדה צינית ודי רדיקלית לגבי האמונה באלוהים. 

 

לדידו, הדת פשוט ממלאת צורך לא מודע בהפחתת חרדה, נוכח חוסר אונים קיומי. 

 

ֿ

התחושה האוקיאנית - לפי רולן ופרויד

ֿ

בתגובה למכתב שקיבל מחבר, רומן רולן, שטען שפרויד אינו מסוגל להעריך נכונה את מקור התחושה הדתית. 

רולן כותב שמקור זה הוא סוג מסוים של ״תחושת ׳נצח׳, הרגשה של משהו בלתי מוגבל, חסר גבול – אולי ׳אוקייני׳״. 

 

רולן מצהיר שתחושה אוקיינית זו היא סובייקטיבית, והיא מנותבת למערכות אמונה שונות. לפי רולן, על בסיס קיומה של תחושה זו לבדה אדם יכול לקרוא לעצמי ״דתי״, אפילו אם אותו אדם דוחה את הפרקטיקה הדתית. 

בהכרח, רולן מאמין כי אנרגיה זו היא המקור לתחושה הדתית, ״אותה ניצלו בהתלהבות כנסיות ומערכות דתיות״. 

 

פרויד, מנגד, קרא תיגר על תפיסתו של רולן.

הוא אינו יכול לגלות את התחושה האוקיאנית הזו בעצמו, ותוהה אם ״היא מפורשת נכונה ואם בהכרח יש להתייחס אליה כ[מקור] לכל הצורך בדת״. 

 

פרויד דיבר בצרכים לא מודעים ובסיפוקם, המודל הבסיסי שלו נקרא מודל הדחף.

לכן הכי טבעי שהבין תחושה מסוימת כמקור אנרגיה רק אם היא מגלמת מימוש של צורך חזק.

כמו הרבה דברים אחרים, גם את הרגש הדתי פרויד חיבר לתסביך האדיפלי.

המקור האמיתי של רגש זה, הסביר, הוא תגובה לחוסר אונים אינפנטילי. 

הוא המשיל את האמונה באל לצורך הילדי בהגנת האב, והניח כי ״התחושה האוקיאנית״ הופיעה מאוחר יותר בהתפתחות. 

 

פרויד ממשיך ומפתח בכתביו השונים את ביקורתו על דת, ובכך נראה שהוא דוחה את הסטנדרט המוסרי שעליו היא נשענת. 

 

 

הבשלות להתפתח בפסיכואנליזה ובקבלה

 

שתי התורות, הן הפסיכואנליטית והן הקבלית, פיתחו סביבן הילה רוחנית, שחלקה במקומה וחלקה תוצר של השלכות אנושיות שמקורן בשאלה ״מה קורה פה?״.

לאיש אין עדיין תשובה, אבל בעוד חלק מבני האדם מושכים כתפיים, מקבלים את חוסר האונים ומדפדפים הלאה, אחרים מתקשים לשחרר ומתעקשים לחקור.

 

כמו האדם הראשון, הנגיסה בפרי ׳עץ הדעת טוב ורע׳ מעוררת במטופל ובבליסט דחף לחפש את הנשגב מבינתם. 

 

בשתי הגישות נדרש התלמיד / המטופל למידות של אורך רוח, איפוק, סקרנות ונכונות. הוא נדרש גם להיות פיקח ומפוכח ובעל יכולות לאינטרוספקציה, אינטגרציה ודיאלקטיקה.

בנוסף, עליו להכיר בענווה במגבלותיו - הוא מתפתח אמנם וצומח אבל הנחת העבודה היא שהלומד לעולם לא יוכל להיות מודע לכל דבר, בכל מקום ובכל זמן.

המימוש תמיד חלקי וחלק מהצמיחה הוא להכיר באותה חלקיות.

 

בנוסף, כמו בכל מסע שאינו מסתיים, הדבקים בלמידה מוזמנים להפיק מתוכה תובנות חדשות, החל מהיציאה לדרך ועד יומם האחרון.

 

 

 ״למה אני כפי שאני?״

 

כל פרסונה אמונית, כמו הפקיר, הנזיר, היוגי או המדען, תבחן שאלה מהותית זו בכלים האופיינים להנחות היסוד שלה.

 

בהקשר שלנו, ׳המאמין הפסיכואנליטי׳ יפלס את דרכו בחקירת קונפליקטים פנימיים לא מודעים. הפסיכואנליטיקאי סבור כי אותם קונפליקטים מייצרים סימפטומים נפשיים ופסיכוגניים וכי התרת הקונפליקטים עשויה לתרום להקלה סימפטומטית ובמקרה הטוב גם לשינוי אישיותי עמיד. ׳כלי העבודה׳ המרכזי של המטפל כוללים ניתוח של מערכת היחסים בחדר, שלעיתים מאפשרת החייאה של חוליות התייחסותיות מוקדמות שנפגעו ומאמץ לתקן אותן בהווה. 

 

ה׳מאמין הקבלי׳ נשען על תאוריה שונה:

מערכת היחסים שהתקלקלה אינה מתרחשת במרחב הפסיכולוגי בין ילד להורה אלא המרחב הקוסמי בין נשמה לבורא. 

 

 

המוטיבציה והפרוגנוזה

 

 

אצל הקבליסט המוטיבציה נתונה בידי שמיים

 

הסייגים המיתולוגיים והמיסתורין האופפים את ההעמקה בזהר (למשל, מותר ללמוד אותו ״החל מגיל 40״), הפכו לקריטריונים של בשלות רוחנית. הקריטריונים הללו אינם תלויים רק ברצון המודע של המאמין לעשות תשובה ולהתחזק  אלא ב״גן רוחני״ שמושפע מגורמים שאינם בשליטתו, כמו גלגולים קודמים של הנשמה ותכלית החיים העכשווית בעולם הבא.

לפי הקבלה בהחלט יתכן מצב בו אדם יחתור להתפתחות רוחנית, אך מאמציו יעלו בתוהו כי הנשמה פשוט אינה מוכנה.  

 

 

  

 

״ואהבת לרעך כמוך״

 

פרויד מתייחס לדרישה אוניברסלית, המצויה בווריאציות שונות בכל מערכת מוסר בדתות הגדולות של האנושות:

 

״ואהבת לרעך כמוך״.

 

פרויד תהה לגבי התועלת של מצוות עשה זו, וכתב:

 

״אהבתי היא דבר בעל ערך עבורי, שאל לי להשליכו ללא מחשבה. הדבר מטיל עלי חובה שלהגשמתה עלי להיות מוכן לבצע הקרבות. אם אני אוהב מישהו, עליו להיות ראוי לכך באופן כלשהו״. 

 

כאן פרויד דוחה את רעיון האהבה הבלתי מותנית למען דוגמה דתית, שכן התועלות של אהבה כזו אינן ברורות. 

מבחינתו טבע האדם הוא תוקפני, ובני אדם רחוקים מאוד מתיאורם כיצורים עדינים המחפשים אחר אהבה. 

 

פרויד מתאר את הצלבנים כסוג של מוראל-אגרסיביים, מה שמדגיש את הסבל הנגרם בשם הדת.

הוא מביא כהמחשה את אכזריותם של ההונים, המונגולים בהנהגת גי׳נגיס חאן, הצלבנים החסודים וזוועות מלחמת העולם הראשונה. 

 

״ואהבת לרעך כמוך״, לדעת פרויד, הוא המנון דתי ומוסרי פגום, שנשבר בדיוק ע״י אותם האנשים שהפיצו אותו.

לא ניתן לדגול בו כסטנדרט מוסרי בשל טבעו התוקפני המהותי של האדם. 

 

 

מוסרי זה לא, אבל נדבך הכרחי לקיום ציווילזציה דווקא כן

 

למרות שפרויד דוחה את הרעיון שעל אדם לאהוב את רעהו כמוהו על בסיס מוסרי, נראה שהוא מקבל אותו במובן אחר, פרגמטי יותר, כזה של סיבה ותוצאה. 

 

הוא כותב שהנטייה האנושית לתוקפנות גורמת למתח בציביליזציה וכתוצאה מכך דורשת מהציביליזציה לכלות אנרגיה במאבק בנטייה זו:

 

 ״על הציביליזציה להשקיע כל מאמץ כדי להגביל את האינסטינקט התוקפני של האדם ולעצור את התגלמויותיו בשליטה בהיפוך תגובות נפשיות״. 

 

בספר הזוהר כתוב על המבול:

״האל ראה את הארץ וראה שהיא מושחתת; כי כל האנושות השחיתה את דרכה על הארץ״. 

 

קבליסטים בוחרים לקרוא את התורה באופן פיגורטיבי, וכך הם רואים במבול אירוע מטאפורי שיכול להיות מיושם לחיינו כיום. 

אסונות טבע נחשבים לעתים קרובות כאקט אלוהי, ועדיין, ציטוט זה מהזוהר חושף שהם נגרמים בעצם ע״י בני אדם. 

 

במילים אחרות, אנו נשלטים ע״י חוקי סיבה ותוצאה, ואנרגיה שלילית מולידה עוד מאותו הדבר.

זה לא עניין של מוסר אלא מציאות של מטאפיזיקה קוונטית, כך שבמקום רעיון מוסרי, ניתן לראות את הציווי ככלי רוחני קונקרטי להשגת אושר.

 

ועדיין נותרת השאלה הבאה:

בהנחה שפרויד הבין את העקרונות הקבליים הללו ואת התאמתם להשקפותיו שלו, מדוע דחה אותם כפתרון מוחשי לחוסר שביעות הרצון של הציביליזציה?

בעוד שהשקפתם של הקבליסטים תמיד היתה אופטימית, הפסימיות של פרויד עשויה להיראות כתוצר של התפכחותו מאשליית החברה במאה ה-20.

 

״החיים, כפי שאנו מוצאים אותם, הם קשים מדי עבורנו; הם מסבים לנו יותר מדי כאבים, אכזבות ומשימות בלתי אפשריות. כדי לשאת זאת, איננו יכולים לוותר על אמצעי שיכוך״.

 

אתגרי החיים מניעים את האדם לחפש אחר אמצעי השיכוך הללו, בהם ״הסטות רבות עוצמה״, ״סיפוקים חלופיים״ ו״חומרים משכרים״.

בגלל שמכאובי החיים פשוט בלתי נסבלים, פרויד מאמין שהאדם אינו יכול ליישם בהצלחה את מושג הצמצום הקבלי. 

 

נוסף על כך, פרויד כתב ב-1929, תקופה גדושה בזוועות ואנטישמיות נרחבת, שהרחיבה את ראייתו הפסימית לגבי טבע האדם.

 

ואולם, מקריאת כתביו של פרויד תוך ידיעת הרקע היהודי והרוחני שלו, ניתן להבין אותם ברמה עמוקה יותר. 

גם פרויד וגם ההוראה הקבלית מסכימים בנוגע לרעיון הצמצום, ובדחיית המוסריות הפשוטה.

 

דחייתו של פרויד את המוסריות יכולה, אם כן, להיות מוסברת ע״י הבנתו את הסיבה והתוצאה, מושג עמוק יותר מהמוסריות. 

הספקנות שלו כלפי הצמצום יכולה להיות מוסברת ע״י חוסר אמונה באנושות, ולא חוסר אמונה במושג עצמו. 

 

אבל אם נסתכל על כותבים שהמשיכו את דרכו של פרויד, ובראשם דונלד ויניקוט, העמיקו את רעיון הצמצום בטיפול האנליטי.

ויניקוט ראה את התהליך הטיפול כמרחב מעברי, אזור מנטלי בו מטופלים יכולים לבטא את עצמם באופן חופשי ויצירתי, בלי שייחסמו ע״י חודרנות מצד המטפל. הוא האמין כי פרשנות מוגזמת עלולה להפריע לתהליך הריפוי הטבעי ולגרום לתחושת ניכור וחשדנות מצד המטופל, שתתעורר עקב הרגשת המטופל כי המטפל לא באמת מבין אותו ובעצם מנסה לכפות עליו משמעויות חיצוניות. כך, ויניקוט הסביר כי לא נכון לפרש בכל שלב, אלא רק ברגעים מאוד ייחודיים ומותאמים להקשר הטיפולי.

ויניקוט האמין כי רק דרך צמצום הפירוש ונוכחות תומכת ולא מתערבת, המטופל מסוגל להגיע לתובנות ולפרשנות אישית ומשמעותית לחוויותיו, וכך לצמוח. הגישה של ויניקוט מבוססת על ההנחה כי התפתחות עצמאית של המטופל מחייבת מתן מקום והקשבה עמוקה של המטפל כלפי המטופל, או במילים אחרות, צמצום.

בראייה כזו, המטופל הוא השותף המרכזי בתהליך הפירוש, בעוד שתפקיד המטפל הוא לאפשר מרחב בטוח ופתוח בו יכולות להתקיים מספר משמעויות במקביל, מבלי להיאחז בפירוש אחד ספציפי.

 

 

לימודי הקבלה של פרויד השפיעו עמוקות על עבודתו, ומציעים הארה רבת ערך של הסתירה שקיימת למראית עין עם הפסיכואנליזה. 

נסיים בקטע קצר של פרופ׳ אביבה פדיה,

קול ייחודי שמחבר אקדמיה עם רוח,

גם בהקשר של פרויד ורזי הקבלה:

 

 

 

 

לילה אחד חלם אדם חלום.

הוא חלם שהוא הולך על שפת הים, מטייל עם אלוקיו.

מולו בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו.

בכל תמונה שהבזיקה בשמיים,

הבחין בשתי זוגות רגליים שהיו בחול:

זוג אחד שלו וזוג אחד של אלוקיו.

הביט האדם לאחור על העקבות בחול.

הוא הבחין כי פעמים רבות

יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך.

הוא גם הבחין כי דווקא בתמונות

האומללות והעצובות של חייו נשנה הדבר.

פנה האדם לאלוקיו ושאל:

“אלוקים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך

תלך איתי לאורך כל הדרך.

אך הבחנתי כי בתקופות הקשות ביותר של חיי

יש עקבות של זוג רגליים אחד.

אינני מבין מדוע בתקופות הקשות ביותר של חיי צעדתי לבדי.

אינני מבין מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר – עזבת אותי!”

ענה לו אלוקים:

“בני, אוהב אני אותך ולעולם לא אעזבך.

באותן תקופות שבהן כה רב היה סבלך,

כשאתה רואה זוג אחד של עקבות,

לא היו אלה עקבותיך.

היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפי”.

 

 

מתוך אתר בני עקיבא

 

מקורות:

 

 

בר-שדה, נ. (2012). ויניקוט המפרש. כתב עת של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה, מרחבים, 1, 1-6.

 

גולן, ר. (2017). הרוח הלא-מודעת: השפעת הקבלה על הפסיכואנליזה על פי אייגן. הוצאת רסלינג. נלקח מ- https://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=3592

 

ליבליך, ע. (2017, דצמבר 25). בארון הספרים של פרויד היו גם ספרי קבלה. הארץ. https://www.haaretz.co.il/literature/2017-12-25/ty-article/.premium/0000017f-f5ec-ddde-abff-fded38930000

 

  

Bakan, David. “Freud and the Zohar: An Incident.” Commentary 30 (1960): 65-68. ProQuest. Web.

 

Berg, Rav P.S. Power of You: Kabbalistic Wisdom to Create the Movie of Your Life. Richmond Hill, NY: Kabbalah, 2004. Print.

 

Beit-Hallahmi B. The foundations of Judaism: psychoanalytic interpretations. Isr J Psychiatry Relat Sci. 1994;31(3):200-10. PMID: 7868321.

 

Berg, Rav P.S. Power of You: Kabbalistic Wisdom to Create the Movie of Your Life. Richmond Hill, NY: Kabbalah, 2004. Print.

 

Michael Eigen (2012). Kabbalah and Psychoanalysis. Routledge. 1st Edition

 

Freud, Sigmund. Civilization and Its Discontents. New York: W.W. Norton, 1962. Print.

 

Schneider, Stanley, and Joseph H. Berke. “THE OCEANIC FEELING, MYSTICISM AND KABBALAH: Freud’s Historical Roots.” Psychoanalytic Review 95.1 (2008): 131-56. ProQuest. Web.

 

Jessica Weiner (2014).  Freud’s Kabbalah Connection. https://confluence.gallatin.nyu.edu/sections/research/freuds-kabbalistic-connection