מכון טמיר לפסיכותרפיה
פגישה של 20 דקות. חורף. ריח קל של קפה נמהל בניחוח הלבנדר שמפיץ מכשיר חשמלי בפינת החדר. יושבת מולי דנה, פסיכולוגית צעירה מחיפה. בת 34, מנוסה כבר, מכירה את כל המניירות, סוציאליזציה של מטפלת מתהווה אל תוך הפוזות והחיוכים של המקצוע. היא הגיעה כדי להתייעץ על טיפול בגישת EMDR – שילוב של גוף ונפש שמסייע בהתמודדות עם טראומה. בחדר הטיפולים הקטן, האור החמים של שעת אחר הצהריים נפל על פניה כשהיא התיישבה בכורסה האפורה, מתבוננת סביב בסקרנות מהולה בספק, אצבעותיה מתופפות קלות על משענת היד המרופדת.
דנה חייכה חיוך של יודעת כששאלתי על טיפולים קודמים שעברה. בתנועות ידיים מדודות, כמו מנצחת על תזמורת בלתי נראית, היא סוקרת את ההיסטוריה שלה כמטופלת – מזה לקחה חצי תובנה, מזה גרפה קורטוב נחמה, ההיא רק הנהנה, ההוא אכזב אותה, גם ההיא. זורקת שמות, מצפה שאכיר. EMDR עוד לא היה לה. בשורה התחתונה אף טיפול לא הגיע אליה באמת. עיניה סרקו תמונות על הקיר, תרה אחר ראיות. משהו בתנועת המבט שלה הזכיר לי נהגת מנוסה, אחת כזאת שמיטיבה לראות את הנולד לפי תנועה של רכב א׳ על סמך מבטו הלא ממוקד של הנהג ברכב ב׳.
אסוציאציה שעלתה לי תוך כדי השיחה עם דנה - חשבתי על אדם שאוסף קורקינטים חשמליים שנגמרה להם הסוללה. כל ערב הוא יוצא לסיבוב, מעמיס אותם על הרכב, מחזיר אותם לתחנת הטעינה. וככה גם דנה - אוספת כל טיפול, מרוקנת אותו מכוחו, ומשאירה אותו בצד.
"את מבינה," אמרתי לה, נשענתי מעט קדימה, האסוציאציה של הקורקינטים מהדהדת בראשי, "את מתארת תהליך שיטתי. כל מטפל, כל שיטה – כולם הופכים לקורקינטים המושבתים שלך. היא חייכה חיוך לא נוח, אצבעותיה משחקות בשרוול חולצת המשי השחורה שלבשה. "שום טיפול לא שרד את המסע שלך. ואני תוהה, האם גם הטיפול הבא מיועד להיאסף ולהתרוקן? האם הטיפול הזה יהפוך לעוד קורקינט כבוי בצד הדרך?"
דנה הייתה בשקט. משהו בעיניים שלה השתנה, כמו וילון שנפתח פתאום לרווחה. המשכתי, אבל בעדינות, יודע שאני נוגע במקום רגיש: "אני רוצה שהטיפול הבא יעבוד לך. אני רוצה שתתני לעצמך הזדמנות לא לשחזר את האכזבה הקשה שחווית פעם, פגיעה שאת סוחבת לכל יחסים, לעבודה עם מטופלים, לכל מקום. את מגיעה עד גבול האינטימיות ואז... מנתקת. מתיישבת שוב בתא הנהגת של הטנדר, מעמיסה את כל הכלים המיותמים, ונוסעת."
היא הקשיבה עמוקות, נשימותיה איטיות ומדודות. לא ציפתה לכזה דבר ב-20 דקות. נדמה היה שהמילים שלי נגעו בה במקום ששום שיטה לא הצליחה. בעיניה נצנץ משהו חדש – הבנה אולי, או תקווה. התעורר בה החלק המטפל, זה שיודע להקשיב, שמבין את עומק התהליך. חברתי אליה מהכיוון הזה, הצעתי לה להסתכל יחד איתי, כמו מדריכה על הסטודנטים שלה לטיפול: "בואי נתבונן בך שנינו. ננסה להבין את הדפוס. מה המשותף לכל הטיפולים שמצאו את סופם?"
אחרי שתיקה ארוכה היא הנהנה. הצל של עץ האלון שמחוץ לחלון רקד מתוך התריסים אל פניה, יוצר דוגמאות מתחלפות על עורה. ראיתי שהיא באמת רוצה להבין, שמשהו בתוכה מוכן סוף סוף להתמסר לתהליך. חיברתי אותה ליעל, פסיכולוגית קלינית שעובדת במכון – מומחית גם בגוף וגם בנפש, מישהי עם רגישות עמוקה שתוכל להחזיק את התהליך שלה. יעל, ידעתי, תדע לראות את השכבות העמוקות, את הכאב שמסתתר מאחורי החיוך המקצועי.
לפני שנפרדנו, ניסחנו ביחד כמה משפטים שהיא כתבה על הנייר הלבן:
"כשתפגשי את יעל, תאמרי לה כך: אני צריכה להזהיר אותך. יש לי נטייה לחבל בטיפולים שאני מאוד רוצה שיצליחו. זה קרה לי בעבר פעמים רבות. אני מבקשת ממך לעזור לי לא לחזור על הדפוס הזה. את מביטה בי עכשיו כשאני בוגרת ומודעת, אבל בפועל, יש רגע שבו אני מתחילה להרוס בלי לשים לב. תעזרי לי לעצור את זה."
דנה רשמה את המילים בדף, מבטה עמוק וחודר. האור של אחר הצהריים שטף את החדר בגוון זהוב רך, מזכיר שמש שוקעת על כביש ריק. רגע לפני שיצאה אמרה לי: "תודה. היה שווה להגיע." נדמה היה לי שבקולה הורגשה רכות חדשה, כאילו משהו בתוכה התרכך סוף סוף.
השעות נקפו לאיטן. באו והלכו עוד מתייעצים. בחוץ, השמש המשיכה במסעה, צובעת את השמיים בגוונים של כתום ואדום. כעבור שעה קיבלתי הודעת וואטסאפ: "תודה, שוב תודה." ויעל כתבה לי באותו הזמן: "דנה מחיפה ביקשה לקבוע פגישה ראשונה של טיפול."
בדמיוני ראיתי את הטנדר חונה בצד הדרך, מפתחות מונחים בטבעיות על השולחן. אולי הפעם הוא יישאר ריק. אולי הפעם, סוף סוף, היא תלמד לנסוע בדרך אחרת – דרך שמובילה הביתה.
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון