יחסים פסיכולוגיים בין תאומים: קרבה, תחרותיות והתמודדות הורית

בין דואט לסולו:

התפתחות זהות

בקרב תאומים

קול מוכר, זעקת הבכי הראשונה המפלחת את החדר (ואת הלב) ומסמנת בואו של תינוק לעולם, ואת לידתם של הוריו כהורים.

במקרה של תאומים נראה כי הזעקה הכפולה היא דואט שהחל עוד ברחם, ומעתה יהיה זה ריקוד עדין בין הכרת איכותיו של הדואט המרגש הזה לבין מסע מתמשך לזיהוי וגילוי הקול הייחודי של כל אחד מהצמד - בין התענגות על הדימיון ובין המאבק לייחודיות, בין ביחד לנפרדות. 

תאומים באים לעולם עם הזיכרון החושי חוויתי של היות יחד, ולכן הנטיה הראשונית שלהם היא ליצור מחדש את הסימביוזה הרחמית.

במקביל, הנטל הכפול המעשי והרגשי על ההורים, יוצר תנאים ייחודיים של הורות שביחסי גומלין משפיעים בדרכם על התפתחות הצמד כצמד והתפתחותו של כל אחד מהם בנפרד.

תפקיד מרכזי בהורות לתאומים הוא מציאת איזון עדין בריתמוס שבין כפל לחילוק בריקוד שבין ביחד ללחוד.  

מאפיינים של הורות לתאומים

הריון עם תאומים נחשב הריון בסיכון, עובדה שמעוררת חרדות ועומס רב, מוחשי ורגשי, הן במהלך ההריון והן לאחר הלידה, מה שעלול להמשיך ולהתבטא בקשר עם הילדים.

מעבר לכך, העומס האובייקטיבי של טיפול הורי בשני ילדים רכים, משמעותו הורות שהזמן האבסולוטי שמוקדש בה לכל ילד בנפרד מתקצר משמעותית ומתחלק בקשב ובמשאבים הוריים נוספים. תנאים אלו מייצרים לעיתים קרובות רגשות של אשמה מתמשכת בקרב ההורים, שביטוייה עשויים להשליך על נכונותם של הילדים לנפרדות בשלבי התפתחות מאוחרים יותר, לצד קושי הורי בהצבת גבולות. לכך מצטרפים, כמו בכל הורות אופי ההורים והחוויה של ההורות שקיבלו הם עצמם כילדים. 

יחד ולחוד

כל אלו יחד משפיעים על המרחב הפסיכולוגי אותו יאפשרו ההורים לתאומים, בו ימצאו את דרכם באופן דיאלקטי - הן כצמד בדואט וכזמרי סולו. בקצה האחד, קיימת סכנה של סימביוזה ובקצה השני סכנה של פיצול. סימביוזה פירושה קושי לחוות נפרדות, ופיצול משמעו הפרדה מוגברת או מוחלטת, בה לכל אחד מהצמד משוייכים תכונות אופי, ותחומי עניין נפרדים שנשללים מהתאום השני. 

הנטייה האנושית והרווחת, לא רק של ההורים, אלא של הסביבה כולה, להשוואות, בייחוד בעיקר כאשר מדובר בתאומים זהים, היא להגביר את הפיצול או לדחוף לסימביוזה. 

בתאומות קיימת בדידות מובנית, שטבועה בהידחפות המאולצת זה אל זה לנצח, ואז נפרדים - כמה קשה להגדיר את הגבולות. 

תחרותיות, סימביוזה ונפרדות בין תאומים

מחד, החוויה של תאומות, הגדילה בצל אחר שתמיד נוכח, מספקת מקור תמיכה ונחמה משמעותית.

מהצד השני של המטבע, זה עשוי להיות מקור ליחסי תלות לא בריאים, בהם אין מקום לאנשים נוספים, ובהם גם אין חוויה אותנטית של עצמי ללא האחר שלי. יחסים שכאלו עשויים להיות בסיס לקשיים אישיים ובינאישיים רבים. 

לצד יחסי קרבה מאוד עמוקים, קיימת גם תחרות טבעית ונורמלית על תשומת ליבם הבלעדית של ההורים, כמו גם תחרותיות בתחומים אחרים, כאשר האחר מהווה כל עת מקור להשוואה עצמית. 

כחלק מתהליך גדילה של אדם ישנו תהליך טבעי של נפרדות ומציאה וגילוי של אינדבידואליות כאשר לרוב מדובר בתהליך שמתרחש מול ההורים. עבור תאומים תהליך זה מורכב היות והוא כולל נפרדות לא רק מההורים, אלא גם מהאח התאום. תהליך זה יכול להיות סבוך אף יותר כאשר נראה  שאחד מהתאומים מבקש את נפרדותו ואילו תאומו נמצא במקום תלותי יותר בדיאדה. נראה שכמו ההורים, מוטלת גם על כתפיהם של תאומים, מציאת האיזון הנכון והמדוייק להם בין דואט לסולו, והיכולת להינות משני העולמות, של ביחד ונפרדות. 

אז מה עושים?

קודם כל מכירים במורכבות המופלאה, המרגשת, המתסכלת ואולי לפעמים גם בלתי נסבלת שתאומות מביאה איתה. שנית, ישנם עקרונות שניתן לפעול לפיהם ויכולים לסייע לתאומים למצוא את דרכם. שני עקרונות מרכזיים מובילים כיום בהדרכת הורים לתאומים הם: עקרון התור ועקרון הנדנדה. 

עקרון התור

לעקרון התור יש משמעות פסיכולוגית עמוקה, והוא אינו מהווה החלטה שרירותית התנהגותית בלבד.

כאשר תינוק בוכה מטפלים בו בנוכחות התאום, מתוך תמלול מראש ותוך כדי שלאחר מכן יגיע תורו.

בהדרגה, תוך הפנמת עקרון התור, בונה הילד אמון וביטחון בהוריו  - הילד לומד לדעת שהוא עדיין נראה על ידי ההורים, גם אם כרגע ניתנת תשומת הלב  לתאומו. כך, עם הזמן, הוא מפתח יכולת הולכת ונבנית לשאת תסכול ולבנות לעצמו מענה נפשי לקנאה ולתחרותיות שמתעוררות באופן טבעי. 

עקרון הנדנדה

עקרון הנדנדה מתייחס לנטיה האנושית שמוכרת לכולנו, להשוואות ולהגדרה. 

ברוב המקרים, תאומים מתויגים ומוסללים כחלק מניסיון הסביבה להבחין ביניהם.

ניסיון זה נובע מהתפיסה המוטעית שלפיה התאום מנוגד לאחיו ויחד הם מרכיבים את השלם.

עקרון הנדנדה מאפשר מרחב נטול תיוג, בו מתקיים חופש לדיאלוג, ובו מתאפשר לכל אחד מהתאומים להיות פעם למעלה ופעם למטה, ופעם במקום זהה לחלוטין. עקרון זה תומך נפרדות היות והוא מאפשר ראייה של כל ילד כיישות אינדבידואלית ושלמה בפני עצמה, והוא חופשי להגיב בהתאם למצבו הוא, ללא תלות במצבו של תאומו. כמו כן ראיית הדברים כזמניים ודינאמיים חשובה להתפתחות תקינה ולהימנעות מקיבעון משתק בתפקידים מוגדרים מראש. 

ומהעקרונות ליישום -

אלוהים נמצא הרי בפרטים הקטנים: כדאי להקפיד לפנות באופן נפרד לכל תאום ולשים לב לנטייה להתייחס לתאומים כמקשה אחת, לשמור במרחב המשותף על נפרדות בכל הנוגע לחפצים אישיים, לאפשר זמן נפרד לכל תאום באופן שהוא מדובר ומוסכם מראש, להסביר בשפה ברורה את עקרון התור, להתאמץ אקטיבית כדי שכל ילד ימצא את תחומי העניין הייחודיים לו, ללא תלות בתחומי העניין של תאומו, בין אם זה משותף או נפרד, לקבל ולאפשר ביטויי תחרותיות וקנאה תוך שמירה מושכלת על גבולות. כל אלו בשירות הסולו, ולצד זאת כדאי לשמר ולעודד את העושר של הדואט היקר מפז.

אך אולי חשוב יותר מכל – להבין שגידול ילדים זו משימה לא פשוטה בלשון המעטה, ומוכפלת תרתי משמע כאשר מדובר בתאומים, להיות עם חמלה עצמית ולבקש עזרה – מוחשית ורגשית כדי להקל על היכולת לנצח על התזמורת המשפחתית הייחודית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW

יחד עם מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

18 בדצמבר 2023  

מה זה ספרציה ואינדיבידואציה?  <<

מקורות:

פלוטניק, ר. (2012). "שנינו ביחד וכל אחד לחוד": תאומים והורות לתאומים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 28/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית:https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2801

ד"ר רונית פלוטניק , "שנינו יחד וכל אחד לחוד", הוצאת ספרים 'יסוד', 2003. תל אביב.