חרדה אורבנית מטילים אירניים | ערב של דו קיום עם איום קיומי

הלילה הזה שחור כמו קפה שנשפך על מפת שולחן לבנה, בהתחלה יש שנייה של תקווה עקב אסוציאציות על חמימות וריחניות אבל תוך זמן מה נהיה קר, מסריח והרבה פחות חופשי. 

העיר מתפתלת כמו יצור חי. נושמת, נאנחת, ממתינה. זהו ליל שישי, אבל לא כמו כל ליל שישי אחר. זהו לילה שבו הזמן עצמו נדמה כאילו נעצר, תלוי על בלימה בין כאב על הטראומה שקרתה לנו לבין משא ומתן פנימי על המצב הקיים לעומת העתיד לבוא.

אני יודע, הכל טוב, זאת מלחמה פסיכולוגית, אבל אני מודה שלפחות בקרב הנוכחי, בלילה הזה, אני קצת מתמסר לזרועות התעמולה האירנית, משהו שמזכיר לי את מוגלי, שנשבה בספירלת העיגולים המהפנטים בעיניו של הנחש. 

ישראל, נקודה קטנה על המפה, מרגישה פתאום גדולה מדי, חשופה מדי. חבל שאין את מאיר אריאל, הוא בטח היה כותב גרסה עכשווית של לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ. יש סערה שמתקרבת ממזרח, רק שהפעם, למרות החיסולים המעודדים בביירות וטהראן, מכרסם איזה ספק באשליית בביטחון שעטפה אותנו דרך קבע. 

הטראומה של אוקטובר עודנה טרייה, פצע פתוח שטרם הספיק להגליד. היא מהדהדת בכל פינה, בכל מבט חטוף לשמיים, בכל צליל פתאומי. אבל הפעם מתעורר משהו עוצמתי יותר. האיום הנוכחי הוא כמו צל ענקי שמתפשט על פני הארץ כולה, מכסה אותה כמו שמיכה כבדה של פחד וחוסר ודאות.

ברחובות, אנשים נעים כמו שחקנים על במה, כל אחד ממלא תפקיד בדרמה הדמיונית. הנה אישה מבוגרת, ידיה רועדות קלות כשהיא מאכילה חתולי רחוב. היא ראתה כבר הכל, מלחמות אחרות, פחדים אחרים. החרדה בשבילה היא סביבה לא רצויה אך מוכרת. על ספסל ליד, זוג צעיר מתנשק בפינת הרחוב, כאילו מנסים ללכוד את השלישי הייחודי שלהם, להחזיק בו בכוח לפני שיחמוק.

באחת הדירות, אישה צעירה יושבת מול המחשב, עיניה עצומות. היא מקשיבה להנחיות מדיטציה, נושמת עמוק, מנסה למצוא שקט בטיול וירטואלי למקומות אחרים, מחפשת את אי של שלווה בתוך ים הכאוס. לצידה, מי שנראה כבעלה כותב ביומן, בעיני רוחי הוא מוציא את המילים מתוכו, כאילו בכתיבה יש כוח קסם להפוך את הפחד למשהו מוחשי, מומשג, כזה שאפשר להתמודד איתו.

בגינה ליד הבית שלי קבוצה קטנה מתאמנת ביוגה לאור פנסים. תנועותיהם איטיות, מדודות, כאילו בגופם הם מתעקשים על איזון בעולם שיצא מאיזון, התרסה שקטה מול חוסר האונים, דרך לומר: "אנחנו ממשיכים, אנחנו חזקים, אנחנו כאן".

העיר ממשיכה לנשום. היא נושמת דרך החלונות המוארים, דרך הצחוק המהוסס שבוקע מדירה כלשהי, דרך הבכי השקט של תינוק שמתעורר בלילה, קולות של חיים, קולות שממשיכים למרות הכל, מתכננים נסיעה, מנהלים דיון פילוסופי, שוקלים שינוי מקצועי, מגישים מועמדות ללימודים. 

ובכל זאת, בתוך האפלה הזו, ניצוצות של חוסן נפשי מנצנצים כמו כוכבים רחוקים. הנה קבוצה של שכנים שהתאספו בחצר הבניין, מדברים בקול נמוך, מחליפים מילות עידוד וחיזוק. הם יושבים במעגל, כמו שבט עתיק סביב מדורה, שואבים כוח זה מזה, התמודדות שבאה מתוך חיבור, מתוך הבנה שביחד, הנטל קל יותר לנשיאה.

בתוך הבתים, משפחות מתכנסות. הם מדברים, צוחקים, בוכים יחד. יש כאלה שמשחקים משחקי קופסא, כאילו בניסיון ליצור עולם קטן ומסודר בתוך הכאוס. אחרים צופים יחד בסרט, שוקעים לרגע בעולם אחר, בורחים מהמציאות אל תוך הדמיון. זוהי בריחה זמנית, אבל לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי לאסוף כוחות להמשיך.

ויש גם את אלה שבוחרים לפעול. הם מתנדבים, עוזרים לשכנים, מארגנים משמרות שכונתיות. הפעולה היא תרופה לחרדה, היא נותנת תחושה של שליטה בתוך מצב שנדמה כבלתי נשלט. זוהי דרך להפוך את הפחד למשהו בונה, יצירתי.

כשהלילה מתקדם, העיר לאט לאט נרגעת. לא כי הסכנה חלפה, אלא כי גם לפחד יש גבול. פעם היו טרנזיסטורים והמתנה לחדשות של שעה עגולה, היום זה התראות של טלגרם. 

בסוף העיניים נעצמות לאיטן, נפקחות שוב עם רסיס מוזר של חלום על עיר רחוקה, פעמוני כנסייה ושמיים בהירים. 

איכשהו השמיים מתחילים להתבהר במזרח. אור ראשון של בוקר מתגנב לרחובות, יש צורך לעודד אותו, כאילו יש לנו זכות להשפיע על רודנות הזמן.

זהו אור חדש, אור של יום חדש. והעיר, כמו יצור עתיק וחכם, יודעת שגם הלילה הזה הולך וחולף. כי תמיד הרי חשוך לפני עלות השחר. 

לילה אחד בעיר אחת, בחברה שמתבשלת לה לאיטה בתוך סיר מרק של הביטואציה שבועית.

ההסתגלות שלנו מעוררת השראה - אנשים עומדים יחד מול האתגר הגדול ביותר - ממשיכים לחיות, לאהוב, לקוות, לייצר שגרה גם כשלעתיד יש סיבות טובות להיות מחריד. 

סיפור של חוסן אנושי וחברתי, של תקווה במקום ציפייה.

כמו העיר הזאת, גם אנחנו ממשיכים לפעום, לנשום, להתקדם, לחכות לאור שעוד יגיע.

איתן טמיר, 3 באוגוסט 2024