מכון טמיר לפסיכותרפיה
לפי ויניקוט, המצב הנפשי ההתחלתי של התינוק מתאפיין בחוסר אינטגרציה קיצוני. ברשמים ספורדיים. אוסף של תחושות ותפיסות. כיצד ויניקוט רואה את התפתחות האישיות דרך יחסיו עם האם?
איך מתפתחת האישיות לפי ויניקוט?
דונלד ויניקוט טען שההתפתחות של כל אחד היא מאד אישית, לכן נמנע כמעט תמיד מהגדרת התפתחות לפי מודל גילאי. בחשיבתו הצנועה, הוא הדגיש שחובה לראות את האדם, האינדיבידואל, מבלי להכפיף אותו לתיאוריה נתונה מראש.
מסלול ההתפתחות של הדמות המטפלת קשור ביכולתה להשתנות ולהתאים את עצמה ביחס לצרכים המשתנים של התינוק. מבחינתו, ילדים שונים מאוד זה מזה. ולא רק זה, גם מה שנכון לילד אחד בלילה יכול להשתנות עד הבוקר.
התיאוריה הוויניקוטיאנית עוסקת בתנאים שמאפשרים התפתחות תקינה, את ההתפתחות של העצמי, תוך שהוא מתבסס על צרכים פיזיים מולדים, כמו רעב, צמא, חום וקור, מה שמחייב הקשבה קפדנית לגוף.
ויניקוט מסביר איך על הבסיס המולד מתפתחת האישיות. מבחינתו, כבר ברחם יש יצור שהאם מאפשרת לו לגור בתוכה. הוא מדבר על האופן בו ההורים יכולים לייצר סביבה מאפשרת, כזו שתיצור תשתית לפוטנציאלים של היילוד לצאת מן הכוח אל הפועל.
ויניקוט מדבר על איך אנו הופכים את הרפלקסים לתגובה. שההתנהלות שלנו תהיה מבוססת על תגובות שמהוות גלגול של הרפלקסים, בשונה מהתנהגות שקיומה מותנה בתגובה חיצונית. אתגר כזה דורש מאמצים אקטיביים מצד ההורה, כולל את האיפוק הטיפולי, אותה יכולת לעצור את עצמו מלעשות מה שהתינוק הגדל אמור ללמוד לעשות בעצמו.
ויניקוט מתאר שני צירי התפתחות:
ציר התינוק וציר האם.
קו ההתפתחות הראשון של התינוק עוקב אחר ההתפתחות בשלושה אפיקים שונים:
-
מתלות לעצמאות
-
מעיקרון העונג לעיקרון המציאות
-
מסיפוק אוטו-אירוטי לכינון של יחסי אובייקט
מצבי תלות של התינוק באם
ויניקוט מתאר 3 מצבי תלות של התינוק:
תלות מוחלטת
בתחילת הדרך, יש חלק נפשי לגמרי מפורק אצל התינוק. התפקיד של הדמות המטפלת הוא מאד משמעותי לפי ויניקוט, כי היא אמורה לספק את החפיפה בין האובייקט שבחוץ לבין האובייקט הסובייקטיבי, שאותו התינוק מדמיין. למשל, אם התינוק מדמיין שד- מגיע אוכל. תינוקות חיים באשליה שהחוץ והפנים שווים. מה שתינוק מדמיין צריך להיות הכי דומה למציאות שבחוץ.
תקופה מעברית
התקופה המעברית מתחילה בד"כ בגיל 3 חודשים, כאשר המשימה ההתפתחותית בה היא גמילה לא טראומטית מאשליה קיומית עמוקה - מה שמתרחש בעולמו הפנימי של התינוק מתקיים במקביל גם בחוץ. תקופה זו כוללת גמילה של התינוק מהמצע של האם, כך שתהיה פחות מושקעת במה עליה לעשות למען התינוק.
התייחסות לאובייקט
התינוק תלוי ביכולת של האם לשרוד את ההתקפות שלו. בפנטזיה, התינוק כל הזמן יהרוס את האמא (פה ויניקוט משאיל מקליין את מושג הרס מהעמדה הדפרסיבית- הגילוי וההכרה בתלות גורמים להרס של הדמות המטפלת). ויניקוט טען שיש משמעות אדירה להישרדות של האם. כאשר האם מסוגלת לשרוד את ההתקפות החוזרות והנשנות של התינוק, היא מצליחה לבסס את ההבחנה בין פנים לחוץ, מעמיקה את איכות הקשר ויוצרת מנעד פנימי בו ניתן להרגיש טווח שלם של רגשות. האתגר, טוען ויניקוט, הוא להפנים שמותר לנו בפנטזיה גם לכעוס ולשנוא מישהו ובו זמנית לאהוב אותו.
האם הטובה דיה
"אם טובה דיה", לפי ויניקוט, היא אמא שיכולה לייצר התאמה מושלמת בתחילת החיים. סביבה מושלמת שמספקת במידת האפשר את כל הצרכים של התינוק. אבל להיות מספיק טובה, זה אומר להכיר בפער ההכרחי בין הצרכים הינקותיים לבין סיפוקם. היא מתאמצת כמה שניתן לספק את הצרכים של הילד, ובאופן הדרגתי לסגת ולתסכל את סיפוק הצרכים.
בשבוע הראשון יש תהליך של היכרות. הטיפול האימהי מתבסס בשבוע הראשון של החיים על ניחוש, על קשב לתכנים שאינם מילוליים, לחיבור האנושי, להבעות ולצלילים. ההתאמה בין האם לתינוק קשורה הן בהיבטים ביולוגיים והן במושקעות נפשית. אמהות אחרי לידה הן "חולות" במובן של העיסוק שלהן בתינוק, כאשר המושקעות הטוטאלית, ״המחלה האמהית״, מחויבת המציאות לצורך ההתפתחות התקינה. האם נמצאת כל כולה במאמץ עילאי לנחש למה התינוק זקוק. למעשה, היא צריכה להחלים ממנו. ואכן, בהמשך אפשר לראות רמזים, ניתן ללמוד במדויק מה התינוק רוצה. המעבר ההדרגתי הוא משמעותי - אט אט מתאפשר דיאלוג בו ילדים תינוקות שהם נזקקים לסמן לאמא מה הם רוצים.
לפי ויניקוט, האם נדרשת לנקוט במידה ראויה של תסכול, שמבטא את המעבר מצורך (need) למשאלה (wish). ״האמהות הטובות מדי" מזהות את הצורך לפני שהתינוק מייצר את הפנטזיה, מה שעלול לשבש בהמשך את יכולתו לייצר פנטזיה לגבי צרכיו.
בהתפתחות הבריאה, כולנו צריכים לחוש את היכולת להרגיש בקשר בלי ללכת לאיבוד בתוכו, לא חייבים כל הזמן גירויים מבחוץ כדי להרגיש מי אנחנו.
מבחינת ויניקוט, העצמאות אף פעם אינה מלאה. אנחנו תמיד צועדים לקראתה. כל החלק של התפתחות העצמי קשור גם ברצון להשתלב בחברה, כך שגם כשאנחנו עצמאיים, יש עיסוק תמידי ביחס של אחרים כלפינו.
אנו תמיד מצליחים לעשות עוד ועוד אינטגרציה לחלקים שונים באישיות שלנו, אבל תמיד ממשיכים לעבוד קשה.
קשר גוף נפש
הקשר אל הגוף- אדם יכול לשבת טוב בתוך הגוף שלו אך תמיד יהיו חלקים בנתק בין הגוף לנפש.
גם היכולת לחוות אושר ברגעים מסוימים היא מוגבלת:
אנו יכולים לשאת אושר רק במידה מסוימת ולזמן קצוב.
גם היכולת לאמביוולנציה- לאהוב ולשנוא את אותו אדם גם הקשר עם אחרים- היכולת שלנו לקשר עם מישהו אחר היא מוגבלת, כי תמיד יהיה חלק פנימי שלנו שלא נשתף עם מישהו אחר, שהוא חסוי.
או שאנו לא רוצים או שאנו לא יכולים לשתף אחרים בו.
חשיבות הקשר הורה ילד לפי ויניקוט
מערכת היחסים שבין ההורים לילדיהם היא אחת ממערכות היחסים החשובות והמכריעות ביותר בחייהם של הילדים, אם לא המשמעותית ביותר מביניהן.
לתקשורת הנבנית בין ההורה לילד השפעה הרת גורל על כישוריו החברתיים, אישיותו, ערכיו וכוחות ההתנהגות שברשותו.
מעצם חשיבותה של מערכת היחסים הזו, ברורה האחריות הכבדה בה נושאים ההורים, הקשורה בבניית תקשורת מעצימה ובונה עבור הילד.
לפי ויניקוט, אישיותו של האדם, אופיו וההתנהגות בה בוחר מושפעת בשלמותה מהחוויות שצובר עם אמו ומשפחתו הגרעינית בשנות חייו הראשונות.
לפי ויניקוט, בתקופת החיים הראשונה של התינוק הוא נמצא בשלב של תלות מוחלטת באמו, אשר עליה לשמש כ"אם טובה דיה", מושג מפתח בתיאוריה של ויניקוט, שמשמעותו להיות קשובה לכל רצונותיו של התינוק ולספקם עוד לפני שמספיק להרגיש תסכול.
עם גדילתו, רוכש התינוק אשר הופך לפעוט את התסכול ההדרגתי, המאפיין את שלב ההתפתחות השני- שלב התלות היחסית. במידה והתינוק רוכש אט אט את היכולת להתמודד עם תסכול הולך וגובר, אשר הינו כמובן חלק אינטגרלי מחיינו (לא תמיד יספקו את כל רצונותינו, לא תמיד יגידו לנו כן, התסכול הוא דבר שבשגרה והפעוט אמור לרכוש את הידע הזה כבר בגילו הצעיר), הוא יוכל לפתח עצמאות. מכאן שלפי ויניקוט, יכולתו של הילד להפוך למבוגר עצמאי ובריא באישיותו ובנפשו - תלויה במערכת היחסים עם הוריו, בדגש על אמו, בשנות חייו הראשונות.
על אף שלא קיים מתכון להורות המושלמת, מה גם שסגנון ההורות מושפע מההורה ומילדו, קיימים כמה עקרונות מפתח שיכולים ההורים ליישם בתקשורת למול ילדיהם, אשר בהכרח משדרים מסר מעצים ובונה:שימוש כדוגמה אישית- בעולם החברתי, ובמסגרת המשפחתית בעיקר, נאה דורש נאה מקיים. הורים אשר משקפים התנהגות מסוימת בביתם, לא יכולים להתפלא שילדיהם ספגו אותה ומחקים אותה. לכן, חשוב לשלוט בהתנהגות ולשלוט בדוגמה האישית שמועברת לילד. למשל, חשוב לשקף לילד כיצד מתמודדים ההורים עם תסכול, עם כישלון, עם חוסר הצלחה. חשוב לשקף לו את חשיבות ההתמדה, ואת חשיבות הכישלון כמקפצה עתידית לחיים.
הילד סופג את שרואה בביתו, ולכן אם יצפה בהוריו הנוהגים בדפוס פתרון בעיות אדפטיבי ורגוע, סביר שילמד אותו ויאמצו בהדרגה, ברגע שיהיו לו הכוחות לכך."חזית יציבה אחת ועקבית"- זהו כלל מפתח לחינוך הילדים.
חשוב להציב גבולות אחידים ולא לסגת מהם, יש צורך בשיתוף פעולה של שני ההורים ובגיבוי מלא האחד את השני. כאשר אנו מוותרים על הגבול שהצבנו בעקבות התעקשות של הילד, לא רק שלא העברנו את הנקודה שלנו, כי אם חיזקנו התנהגות שלילית. למשל, אם נסרב לקנות לילד ממתק כשהוא איתנו בסופר, ולאחר התפרצות זעם נוותר על הויכוח ונקנה לו- הוא ילמד שהתפרצות הזעם יעילה עבורו, ובפעם הבאה ימהר להשתמש בה. לא רק שלא העברנו את המסר שאם אמרנו "לא" זה "לא", אלא שגם חיזקנו את התפרצות הזעם אותה אנו מנסים בכל כוחותינו למנוע.
חיבה, חום, חמלה ואהבה- זהו, ככל הנראה, העיקרון החשוב מכולם. ילד אשר גדל לסביבה חמה, מלאה באהבה ובקבלה, שאינה שופטת- יגדל להיות אדם בעל דימוי עצמי חיובי, המסוגל לייצר מערכות יחסים בריאות ויציבות וכמובן, מסוגל להביע אהבה וחמלה לאחרים.
המשקל העצום הנח על כתפי ההורים הינו מובן מאליו, אך חשוב להסתייג ולהגיד כי אצל ילדינו הרכים, מרבית הדברים הם ברי שינוי, נתון מרגיע מאוד עבור הורים מודאגים.
הדבר נכון יותר ככל שהילד צעיר יותר, כך נפשו מגובשת פחות, גמישה יותר ופתוחה יותר לשינוי באופי החינוך ובמערכת היחסים עם ההורים.
חשוב לזכור ששינוי מוקדם הוא בהכרח יעיל יותר משינוי מאוחר, ולכן ברגע שנתקלים בבעיה או ברגע שמחליטים לשנות את קומוניקציות ההורה-ילד שנוצרה, חשוב שלא לחכות לפעול בהקדם.
כתיבה:
פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה