האם וכיצד טיפול פסיכולוגי עלול לפעמים לגרום לנזק?

טיפול פסיכולוגי שגורם לנזק

טיפול נפשי עלול לגרום לנזק, אך לא כל מטפלי הנפש מודעים לכך.

נזקים שנוצרים על ידי הטיפול עצמו נקראים השפעות יאטרוגניות  (iatrogenic effects). 

למעשה, מצבם של 10% מהמטופלים יחמיר במהלך הטיפול, גם כשמדובר ״רק״ בטיפול שיחתי.

טיפול נפשי, אם כן, חייב להיות מותאם לצרכיו האישיים של המטופל.

נתבונן לדוגמה בהפרעות מצב רוח (הפרעות אפקטיביות) כמו דיכאון מלנכולי או הפרעה דו-קוטבית.

אנשים הלוקים בהפרעות מצב רוח נוטים להגיב לתרופות, להבדיל מטיפול שיחתי, שכן הגורם הגנטי משמעותי בהפרעות אלה, והן מדגימות שינוי במבנה הביולוגי של המוח.

ואולם, יש מטפלים שגם במקרים כאלה יתעקשו להעניק טיפול שיחתי בלבד, או טיפול שיחתי ארוך לפני בדיקת האופציה של טיפול תרופתי. בכך ייפגעו החולים בעקיפין, בעקבות קבלת טיפול לא אפקטיבי.

מן העבר השני, הפרעות דיכאון למיניהן אינן מתאפיינות בשינויים ביולוגיים מובחנים במוח ובכל זאת הלוקים בהן יקבלו טיפול תרופתי. מעבר לכך שטיפול תרופתי במקרים כאלה לא יהיה יעיל כמו הטיפול הפסיכותרפי לו הם זקוקים, עצם השימוש בתרופות עלול לגרום לתופעות לוואי מטרידות.

לצד הנזק שיכול להיגרם על ידי טיפול שגוי, גם מרכיבים ספציפיים של טיפול שבכללותו כן עשוי להיות מתאים למקרה עלולים לגרום בעצמם לנזק, וכן האופן בו משתמש המטפל ברכיבים מסוימים של הטיפול. מאחורי שיטות פסיכותרפיות, ביניהן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול דינמי, עומדות לוגיקה בסיסית ורכיבים עוצמתיים מסוימים, ולצדם גם רכיבים טיפוליים לא-ספציפיים, אשר הימצאותם או היעדרם עשוי להועיל או להזיק למטופל.

מניתוח של כמה מחקרים עולה כי רק 8-15% מהמקרים בהם חל שיפור במצב המטופל הם בזכות רכיב טיפולי ספציפי, בעוד ששאר ההצלחות נזקפות לזכות רכיבים לא-ספציפיים של הטיפול, ביניהם יחסים טובים בין מטפל למטופל וציפייתו של המטופל לשיפור במצבו.

אלא שבדיוק כפי ש״המטפל האופטימלי״ יכול לתרום משמעותית להצלחת הטיפול, כך הוא עלול להזיק לו, אם בהיעדר אמפתיה ואם ב״רעילות אקטיבית״, גם כאשר מדובר בטיפול שיחתי בלבד.

מטפלים / פסיכולוגים שגורמים נזק

מבין סוגי ״המטפל השלילי״ בולט ״המטפל חסר האמפתיה״ או ״המטפל חסר הכבוד״, כזה שהאינטרס של המטופל אינו נר לרגליו.

אחריו מגיעים ״המטפל הטרוד״, הגורם לתחושת ניכור וחוסר אונים, ״המטפל השולט״ המעודד תלות ו״המטפל הפאסיבי״ הנרפה, הלא מנוסה או שאמינותו לקויה.

לצד אלה, ניתן אף למצוא מטפלים חסרי רגישות, ביקורתיים, מציצניים ואף מטרידים מינית.

בעוד שתופעות לוואי הנגרמות מתרופות הן בדרך כלל גופניות, ההשפעות השליליות של פסיכותרפיה וייעוץ נוטות, מטבע הדברים, לגרום לנזק פסיכולוגי ולהשאיר את הנפגע עם תחושות של אשמה, חוסר ישע ודמורליזציה.

כיצד ניתן להימנע מנזק בטיפול פסיכולוגי?

על ידי התאמה אישית.

רוב המטופלים יבחרו במטפל על פי שני קריטריונים – סגנון (אכפתי ורגיש) ו״חומר״ (מיומן בתחומו), אך אלה שבוחרים רק על פי קריטריון אחד, יבחרו בדרך כלל על פי סגנון, עם נטייה למטפל חביב.

בחירה כזו עלולה לצפון בחובה מכשול, שכן לעתים מטפל עשוי להיות אמפתי, אך ללכת סחור-סחור בטיפול ללא התקדמות, וזאת מבלי שהמטופל יעזוב, בשל תחושת החמימות שהמטפל משרה עליו.

ב-2007 ניסח פרופסור סקוט לילינפלד מאוניברסיטת אמורי שבג׳ורג׳יה, ארה״ב, רשימה של טיפולים העשויים לגרום נזק, ואלה שמות:

• תחקור דחק אירוע קריטי (CISD)

• תקשורת מסייעת (תקשורת נתמכת)

• טכניקות של שחזור זיכרונות

• מחנה קיץ להפרעת התנהגות (שכן נמצא שגם טיפול קבוצתי עשוי לגרום לנזק)

• טיפול בהתקשרות

• פסיכותרפיה לטיפול בהפרעת זהות דיסוציאטיבית

• ייעוץ אבל במצבי שכול נורמלי

• פסיכותרפיות אקספרסיביות-התנסותיות

לילינפלד סבור שמקצוענים רבים בתחום הפסיכותרפיה ממעיטים בערכה של ״הבטן הרכה האפלה״ של הטיפולים הנפשיים, וטענותיו עשויות לתמוך בטיפולים הנפשיים שיש לתוצאותיהם החיוביות תמיכה אמפירית.

אז איפה הבעיה?

למרות שהרעיון לאסור על שיטות טיפול פסיכולוגי שיוכחו כמזיקות נשמע הגיוני, בפועל הדבר מהווה שדה מוקשים מתודולוגי.

ראשית, לא פשוט לקבוע מה ייחשב לנזק פסיכולוגי, וגם אם היינו יכולים לקבוע מהו נזק פסיכולוגי נשאלת השאלה כמה ראיות צריך כדי לקבוע שטיפול הוא מזיק, נושא מורכב מאוד בפני עצמו בשל כל הפרמטרים הנוגעים אליו, וגם לא ברור כיצד מתרגמים תוצאות של ניסויים לעולם האמיתי.

מעבר לכך, מחקרים רבים שמראים תוצאות שליליות כמעט ואינם מפורסמים בעולם המדעי, ובעיה נוספת היא שמטופל שמצבו מחמיר לאחר פסיכותרפיה – היה עשוי לחוות את אותה ההחמרה גם ללא הטיפול.

לאור כל אלה, כפי שהדברים נראים כרגע אין אפשרות לנסח רשימה מועילה של טיפולים שיש בהם פוטנציאל נזק.

האם יש, אם כן, דרכים אחרות למניעת נזק פסיכולוגי בטיפול?

פרופ׳ מייקל למברט מאוניברסיטת בריגהם יאנג שביוטה, ארה״ב, חקר משובים של מטופלים ככלי לשיפור תוצאות התרפיה הנפשית.

הוא הציע את העיקרון הבא:

בתחילת כל מפגש על המטפל לשאול את המטופל מספר שאלות קצרות, כגון איך הוא מרגיש וכיצד הוא חש שהטיפול מתקדם.

האלגוריתמים שפיתח למברט אמורים להצביע על התקדמות או חוסר התקדמות של המטופל, וזאת בהשוואת תשובותיו להתקדמות הממוצעת של מטופלים עם בעיה דומה בדרגת חומרה דומה, המקבלים טיפול דומה.

פרוצדורה כזו יכולה לאותת למטפל שהטיפול אינו על המסלול המתאים למטופל, ובמצב כזה המערכת שמציע למברט מציגה בפני המטופל שאלון שאמור לסייע למטפל להבין היכן הטיפול לקח פנייה לא נכונה.

התשובות מוצגות למטפל עם המלצות כיצד לנהוג. בעוד שמרבית המטפלים שנחשפו לשיטה לא הביעו רצון לקבל פידבק מהמטופל, למברט סבור שמדובר בנתון חשוב ולגיטימי כמו בדיקת לחץ דם מעת לעת. השינוי, כך נראה, צריך להגיע עוד משלב הלימודים, שיכשירו את המטפלים גם לחשיבה ביקורתית על ובמסגרת עבודתם.

נזק פסיכולוגי אפשרי, אגב, אינו מתמצה רק בטיפול שאינו מתאים.

גם הערכות פסיכולוגיות, אבחונים פסיכודיאנוסטיים, עלולים לגרום נזק.

רבים מבקרים את המבחנים ההשלכתיים כאמצעי לאבחון שבאמצעותו מתקבלות החלטות לגבי מסוגלות הורית, למשל, 

מבחן רורשאך, הנפוץ למדי בשימוש גם בישראל, ומתבסס על פרשנות הנבחן לכרטיסים עם כתמי דיו עמומים, עשוי לטפול פתולוגיה פסיכולוגית קשה על 70% מהנבדקים הבריאים. לנתון זה עלולות להיות השלכות קשות, כמו במקרים של דיונים על משמורת הורית.

אלא שחסידי מבחן הרורשאך הם בעלי כוח כה רב בענף בריאות הנפש בישראל ובארה״ב, שניסוח רשימה בה יתויג כמבחן עם פוטנציאל נזק הוא דבר בלתי אפשרי כיום מבחינה פוליטית. חשוב לציין גם, כי המבחן עבר שדרוגים רבים לאורך השנים, שתרמו משמעותית להעלאת התוקף והמהימנות של הרורשאך, וכי הוא מהווה חלק בודד מתוך סוללה של מבחנים פסיכולוגיים. 

בהיעדר תהליך פורמלי להערכת פסיכותרפיסטים ויועצים מקצועיים, אם כן, המטופל יכול בהחלט להיעזר בחוות דעת שנייה ממטפל אחר על מנת לקבוע אם הטיפול שהוא מקבל טוב מספיק.

בעוד שעל מטפל מנצל יש לדווח, כאשר מדובר במטפל פאסיבי או כזה שאינו מועיל או אף מחמיר את הבעיה – המעשה הנכון יהיה פשוט לעזוב אותו.

סמכו על האינסטינקטים שלכם.

התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

מקורות:

Christian Jarrett, C., (2007) When therapy causes harm. The Psychologists. The British Psychological Society

Wood, J.M., Garb, H.N., Lilienfeld, S.O. & Nezworski, M.T. (2002). Clinical assessment. Annual Review of Psychology, 53, 519–543.