השינוי הנפשי של טראמפ | כשהאגו פוגש את המוות

כדור אחד שנורה ביולי 2024 בפנסילבניה שינה את ההיסטוריה האמריקאית – או לפחות את הפרספקטיבה של האיש שמבקש לעצב אותה.

ניסיון ההתנקשות בדונלד טראמפ זעזע את העולם, והביא איתו שאלה מרתקת:

האם טראומה יכולה לווסת נרקיסיזם? 

אני טוען שטראמפ הוא עדיין אותו טראמפ, גרנדיוזי כתמול שלשום, אך המוטיבציה מאז אותו אירוע דרמטי תפסה זווית מפתיעה.

אם הגרנדיוזיות של טראמפ התבטאה בעבר בצורך אימפולסיבי באישור מיידי ובהכרה, כעת היא לובשת צורה שונה לחלוטין.

היוזמות שלו הופכות נרחבות יותר, ארוכות יותר, ומכוונות להשפעה היסטורית.

ניתן לחשוב על שתי פרשנויות מנוגדות לתופעה הזו. מחד, התנהגותו החדשה של טראמפ יכולה להיות עדות להחמרה בנרקיסיזם – ניסיון נואש להאדיר את עצמו אחרי חווית קצה אקזיסטנציאלית. מאידך, אפשר לחשוב גם על תהליך של התבגרות נפשית, אולי אפילו של מנהיגות.

יש תנועה שם בפנים. 

השאלה הבוערת עבורנו קשורה בתכנית של טראמפ להפוך את רצועת עזה ל"ריביירה של המזרח התיכון".  תוכנית שאפתנית, ואף מטרידה מבחינה אתית, הכוללת פינוי המוני (בעצם טראנספר) של תושבים לצד השקעות עתק בתשתיות. 

אבל מה שמעניין הוא לא רק התוכן של התוכנית, אלא האופק שלה בציר הזמן. לשם שינוי, טראמפ אינו אורב פה בדריכות לתגמול נרקיסיסטי מיידי שיחזיר אותו לוויסות רגשי. לא מדובר בתגובות מאשרות לפוסט פרובוקטיבי שהעלה ברשת חברתית. טראמפ מדבר פתאום במונחים של שינוי היסטורי ארוך טווח.

אותו דפוס חוזר ניכר גם בתכניות חסרות התקדים לרכוש את גרינלנד ולהשתלט על תעלת פנמה.

הן מבטאות חשיבה אסטרטגית. יכול להיות שהיא שגויה, סביר שהיא מסוכנת, אבל היא בהחלט מכוונת למרחק.

כאילו המפגש עם המוות גרם לטראמפ להרים את מבטו מעבר לאופק המיידי, אל עבר ההיסטוריה.

זה בערך כמו שמהמר כפייתי יחליט להקים תכנית חיסכון לעתיד הבלתי נראה לעין.  

לפי דעתי מדובר בשינוי מהותי בנטייה הנרקיסיסטית של טראמפ, עמו הוא פותח את הכהונה השנייה. 4 שנים כהרף עין. 

במקום לחפש אישור והערצה מתמדת מהסביבה, נראה שטראמפ פיתח מעין דיאלוג פנימי עם המורשת שיותיר לדורות הבאים.

הנרקיסיזם נותר כשהיה - הוא פשוט שינה את נקודת הייחוס שלו, מהקהל המיידי אל שופטי העתיד.

מה קורה לנפש האדם כשהיא פוגשת את המוות מקרוב? 

תיאוריית ניהול האימה מספקת לנו מפתח להבנת השינוי העמוק שעבר טראמפ. על פי התיאוריה, כשאנחנו נתקלים בתזכורת חדה למוות שלנו, משהו בסיסי משתנה בדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם.

דמיינו לרגע את החוויה הזו: אדם שחי שנים בתוך בועה של תחושת כל-יכולות נרקיסיסטית, פתאום מוצא את עצמו פנים אל פנים מול המוות. הטלטלה הזו יכולה להוביל לשני כיוונים מנוגדים: או להתכנסות מפוחדת לתוך עצמנו, או להתרחבות של התודעה אל מעבר לגבולות האגו.

במקרה של טראמפ, נראה שהתרחש תהליך מורכב. הנרקיסיזם לא נעלם - הוא עבר טרנספורמציה. כמו פרפר שיצא מגולם, הצורך העז בהאדרה עצמית קיבל כנפיים חדשות. במקום לחפש סיפוקים מיידיים של תשומת לב והערצה, טראמפ החל לחפש דרכים להטביע את חותמו על ההיסטוריה עצמה.

מדווח כי טראמפ צופה בלופים בסרטון ההתנקשות, מה שמקבל כאן משמעות חדשה. זו אינה רק התנהגות פוסט-טראומטית או ביטוי של אובססיה נרקיסיסטית, אלא ניסיון לעבד חוויה מכוננת, רגע בו האדם שהאמין בכל-יכולותו נאלץ להתעמת עם מגבלותיו האנושיות.

מעניין במיוחד הוא השינוי ביחסו לזמן. אם בעבר טראמפ היה מרוכז בהווה - בציוץ הבא, בכותרת הבאה, בתגובה הבאה - כעת מבטו מופנה אל העתיד הרחוק.

היוזמות המגלומניות שלו, על אף הבעייתיות שבהן, משקפות תודעה חדשה של זמן היסטורי.

תמורות אצל נשיאים אמריקאים אחרי טראומת התנקשות

השינויים הנפשיים שחווה טראמפ אינם חסרי תקדים. בהיסטוריה האמריקאית יש דוגמאות חשובות לנשיאים שחוו ניסיונות התנקשות ושינו עקב כך את הדפוסים האידאולוגיים שלהם:

רונלד רייגן: הפרדיגמה הגמישה

רייגן, שנפצע קשה בניסיון ההתנקשות ב-1981, עבר תהליך מפתיע של התמתנות וריכוך אידיאולוגי. מאיש עקרונות נוקשה, הוא הפך פתוח יותר לדיאלוג ומשא ומתן. ההתקרבות הדרמטית עם ברית המועצות נולדה מתוך הכרה מחודשת במורכבות החיים ולא מתחושת דחיפות להותיר מורשת.

תיאודור רוזוולט: המודל הקרוב

רוזוולט, לעומת זאת, מזכיר במידה רבה את טראמפ. אחרי ניסיון ההתנקשות בו ב-1912, הוא פיתח תחושת שליחות היסטורית עמוקה. עם זאת, הוא ראה בהזדמנות השנייה שקיבל קריאה לפעול למען הכלל ולא למען האדרה עצמית. החזון שלו התגלם במדיניות פרוגרסיבית ששמה את רווחת האזרח במרכז.

אנדרו ג'קסון: התסריט הגרוע

במקרה של ג'קסון, ניסיון ההתנקשות ב-1835 הוביל להקצנת עמדות ולתחושת צדק עצמית בלתי מעורערת. המדיניות האגרסיבית שלו, בעיקר כלפי הילידים האמריקאים, הפכה נוקשה אף יותר. הדמיון בינו לבין טראמפ מתבטא בתחושת דחיפות חסרת פשרות, שמשאירה ביקורת ומוסכמות מאחור.

ההשוואות הללו מבהירות כי טראמפ אינו לבד על הציר הפסיכולוגי של טראומה ושינוי. אלא שבניגוד למקרים אחרים, אצלו השינוי לא היה התמתנות (כמו אצל רייגן) או הרחבת תחושת האחריות הציבורית (כמו אצל רוזוולט).

טראמפ יצר מודל חדש: נרקיסיזם היסטורי.

הוא לא זנח את הגרנדיוזיות אבל הגדיל בענק את קנה המידה שלה.

זו גרנדיוזיות שמביטה אל שופטי העתיד, לא אל המוני הצופים בפיד החברתי.

אבל האם זהו שינוי חיובי? 

התשובה מורכבת.

מחד, ההתבגרות הנפשית הזו עשויה להוביל לחשיבה אסטרטגית יותר ולראייה רחבה יותר. מאידך, נרקיסיזם שהתרחב לממדים היסטוריים עלול להיות מסוכן יותר מנרקיסיזם המתמקד בסיפוקים מיידיים. 

אני טוען שתוכנית "הריביירה" של טראמפ לגבי עזה מספקת צוהר באמת מרתק לנפשו המשתנה של אדם שכנראה צמח מתוך חוויה פוסט-טראומטית. כשהוא מציע להפוך על ראשו את הנרטיב הטראגי של הרצועה תוך התעלמות מלאה מהביקורת הבינלאומית, הטענות בדבר פשעים נגד האנושות, קולות המחאה - כל אלה נתפסים בעיניו ככאב ראש זמני בדרך להגשמת חזון היסטורי.

אין לטראמפ זמן לבזבז

כשאדם ניצב מול המוות, תחושת הדחיפות שלו משתנה. 

• "אין זמן" להתחשב בכל הדעות.

• "אין זמן" לתהליכים דמוקרטיים ארוכים.

• "אין זמן" להתפשר. 

הנרקיסיזם החדש של טראמפ, שנולד מתוך הטראומה, דוחף אותו לפעול מהר, בגדול, ובלי להתחשב במכשולים.

בעיניו, ההתנגדות לתוכנית הריביירה היא עוד ביטוי ל"קטנות המחשבה" של אלה שלא חוו את מה שהוא חווה. מי שלא עמד מול לוע האקדח, כך נדמה שהוא חושב, לא באמת מבין את משמעות הזמן, את הדחיפות של השינוי שהוא מכוון אליו.

יש בכך פרדוקס מטריד: דווקא החוויה שהייתה אמורה ללמד אותו על שבריריות החיים, על הצורך בענווה, הובילה לתחושת דחיפות שמצדיקה כל אמצעי.

כאילו המפגש עם המוות לא ריכך את הנוקשות הפסיכולוגית שלו, אלא העניק לו תחושת שליחות היסטורית סופר-דחופה.

***

הנרקיסיזם של טראמפ, שניצב אשתקד מול המוות, לא נעלם - הוא עבר מטמורפוזה.

כמו פרפר שיצא מגולם, הוא פרש כנפיים חדשות: ממרדף אחר אהבת ההמונים, לדחף להיכנס לספרי ההיסטוריה.

ימים יגידו האם התפנית הזו חיובית. 

מצד אחד, אנחנו רואים סימנים של התבגרות נפשית - ראייה אסטרטגית שמתרוממת מעבר לסיפוק מיידי.

מצד שני, דווקא השילוב של נרקיסיזם עם תחושת שליחות היסטורית ודחיפות קיומית עלול להיות נפיץ. כשאדם החזק ביותר בעולם מאמין שהזמן שלו קצר והחותם שעליו להשאיר חייב להיות חסר תקדים,  קשה מאוד לראות את הנולד.

המשמעות דרמטית עבור האמריקאים, עבורנו ועבור כל בן אנוש. מנהיג שחווה טראומה כזאת, ושהנרקיסיזם שלו עבר טרנספורמציה כה עמוקה, ייטה לקחת סיכונים נועזים יותר, להתעלם ממוסכמות בינלאומיות ולדחוף מהר מדי שינויים דרמטיים - מתוך אמונה עמוקה שרק הוא מבין את גודל השעה.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון

עם מומחי מכון טמיר