סינדרום שטוקהולם | החטופים הישראלים והחוטפים העזתים

בני הערובה הישראלים ששוחררו משבי החמאס חוו טראומה קשה מאוד.

הם היו עדים למות יקיריהם, נחטפו באכזריות מבתיהם ונכלאו לתקופה ממושכת במנהרות תת-קרקעיות.

רוב החטופים עדיין שם.  מי יתן ונזכה לראותם במהירה עמנו, בריאים ושלמים.

אתייחס כאן לאתגרים הנפשיים הייחודיים של שורדי שבי ואת המסע הפוטנציאלי לקראת החלמה ולתופעה פסיכולוגית מורכבת ששבה אל קדמת הבמה - תסמונת שטוקהולם. 

מהי תסמונת שטוקהולם? 

תסמונת שטוקהולם היא תגובה פסיכולוגית הנצפית לעיתים אצל בני ערובה, שבויים וחטופים.

התופעה כרוכה בפיתוח רגשות חיוביים כלפי שובים, כאסטרטגיית הישרדות הגנתית לא מודעת. 

בהקשר הקיצוני והטראומטי של החטיפות בעזה, בני ערובה נתונים לחוויות אינטנסיביות ומסכנות חיים.

אינני יודע על מקרים ספציפיים, אך תאורטית, חוויות אלו מהוות קרקע פורייה להתפתחות תסמונת שטוקהולם, שכן בני ערובה נאחזים במנגנונים פסיכולוגיים, כמו הזדהות עם התוקפן, להתמודדות עם המציאות האכזרית שנכפתה עליהם 

למה זה קורה?

ישנם מספר הסברים אפשריים לתסמונת שטוקהולם. אחד ההסברים הוא שמדובר במנגנון הגנה נפשי שנועד לעזור לקורבן להתמודד עם הסיטואציה הקשה והמאיימת של השבי, הכוללת  פחד, מתח, וחוסר אונים.

החטוף מרגיש שהוא מאבד שליטה על חייו וכדי להתמודד הקורבן עשוי לפתח מנגנון הגנה פרדוקסלי המוכר כהזדהות עם התוקפן. 

הזדהות זו עשויה לכלול רגשות חיוביים כלפי מחבלי החמאס, כמו אהדה או רחמים. במקרים מסוימים החטוף יכול להרגיש שהוא מבין את התוקף, ובמקרים חריגים אפילו מזדהה עם מניעיו. מכניזם הגנתי זה  יכול לעזור לבן הערובה להרגיש פחות מאוים, ולהשיב שליטה מסוימת על המצב.

השפעות פסיכולוגיות על החטופים

מהן ההשלכות הפסיכולוגיות האפשריות בטווח הארוך על הרווחה הנפשית של בני הערובה - ילדים, נוער ומבוגרים - שישבו זמן ממושך בכלא החמאס, לעיתים עם חוטף אחד?  

טראומת החטיפה והשבי גורמת לשלל תגובות פסיכולוגיות, שיכולות להימשך זמן רב.  

ניצולי משבר בני הערובה בעזה שפיתחו את תסמונת שטוקהולם עשויים להתמודד עם אתגרים פסיכולוגיים ייחודיים ארוכי טווח, כמו חרדה, דיכאון, רגשות אשמה וחרדה, וקשיים בהתמודדות עם סיטואציות יום-יומיות.

השבים מהשבי בעזה התנסו בסיטואציות קצה שהמחישו את מימדי הרוע האנושי. הצלקות שנותרו עלולות להוביל אותם לתחושה עמוקה של ספק באשר לטבע האדם ולהקשות על פיתוח מערכות יחסים קרובות. אם נחשוב על זה, קשרים אנושיים קרובים מחייבים אמון בסיסי באחר, תקווה שאפשר לסמוך עליו. 

הקשר הפרדוקסלי שנוצר עם המחבלים ששמרו עליהם בשבי, עלול להוביל את החטופים לבלבול ולהחריף קשיים ביצירת קשרים בריאים אחרי השחרור.

פוסט טראומה

הטראומה שבריאות הנפש מצאה את עצמה אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, נותרה מדהימה בנתונים שלה: 

מחקר של זהבה סלומון העלה כי 43% מפדויי השבי שחזרו מסוריה ומצרים סבלו מתסמינים דיכאוניים, חרדתיים ופוסט־טראומטיים, ובהם פלשבקים, ניתוק רגשי, דיכאון וסיוטי לילה.

למרות שחלפו 50 שנה, הנסיבות הפסיכולוגיות של ההפתעה, היהירות והמהלומה שקיבלנו דומים למדי והם מעלים חשש מטריד לגבי עתיד רווחתם הנפשית של החטופים. חשוב לזכור שביום כיפור נשבו רק חיילים גברים, בעוד שבסיוט של 2023 רוב החטופים הם אזרחים, ילדים, קשישים, נשים ועוד. 

חזרה לחיים, טיפול והחלמה

פסיכולוגים ומומחים המתמקדים בקשיים הנפשיים של מי שחוזרים משבי החמאס, מדגישים את הצורך בליווי מקצועי ותמיכה חברתית, וכי החזרה הביתה היא רק תחילת המסע הטיפולי.

הם מזהירים שלא לחשוף יתר על המידה את השבים לאקטואליה ולמאבק המשפחות סביב החטופים שנותרו מאחור, ומדגיש את הצורך בגישה מכילה וצנועה כלפיהם.

יש מספר אסטרטגיות שיכולות לעזור לחטופים להתמודד עם הטראומה.

אחת האסטרטגיות היא ניתוק מהעבר, כלומר להתמקד בהווה ובמה שחיובי בו.

אסטרטגיה נוספת היא הומור, שיכול לעזור להפחית את המתח והחרדה.

גם דמיון ויצירתיות יכולים לעזור ולבנות מחדש חוסן נפשי.

מחטופים לחלוצים

לפני שבת השחורה, ידעו תושבי עוטף עזה איך לבסס ולשמר חיי קהילה בריאים ומאוזנים. 

כדי לעזור לשורדי השבי לרפא את אובדן תחושת השליטה, חשוב למצוא דרכים לשלב אותם מחדש באמצעות העצמה קהילתית, למשל בהתייחסות אליהם כחלק אינטגרלי בתהליך הבנייה מחדש.

מתן מקום לתרומתם בשיקום העוטף עשויה לחלץ אותם מעמדה של זהות פגיעה וקורבנית המבוססת על העבר למבט קדימה אל העתיד.

חשוב לזכור שכל אחד מתמודד עם טראומה בצורה אחרת. אין דרך אחת נכונה להתמודד עם טראומה, וחשוב למצוא את האסטרטגיות שמתאימות לך.

אם אתה או מישהו שאתה מכיר חווה טראומה, חשוב לפנות לעזרה מקצועית, כי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לאנשים להתמודד עם הטראומה ולהתגבר עליה.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Alexander, D. A., & Klein, S. (2009). Kidnapping and hostage-taking: A review of effects, coping, and resilience. Journal of the Royal Society of Medicine, 102(1), 16-21. https://doi.org/10.1258/jrsm.2008.080347

Speckhard, A., Tarabrina, N., Krasnov, V., & Mufel, N. (2005). Stockholm effects and psychological responses to captivity in hostages held by suicide terrorists. Traumatology, 11, 121-140. https://doi.org/10.1177/153476560501100206