מכון טמיר לפסיכותרפיה
זה מתחיל בבוקר, כשדנה מתכננת את היום.
היא מתבוננת מהחלון על הנוף האורבני, רואה את השמש התל אביבית זורחת, ובמקום לחשוב על הפגישות שמחכות לה בעבודה, היא מתחילה לתכנן את ההישרדות היומית שלה מול החרדה מהקאות:
"איפה אני אוכל היום?״
״מה לעשות אם אתקף בחילה?"
פחד מהקאה - או בשפה המקצועית, אמטופוביה - הוא לא רק דאגה נוספת לסל הדאגות המוכר.
הוא צובע כל החלטה, כל תכנון, כל רגע בחיים.
לא הכי נוח לדבר על הקאה, נושא שמעורר כשלעצמו מידה של גועל ודחייה.
אבל עבור אנשים כמו דנה, אין כל כך ברירה. זו לא סתם אי נוחות. זה פחד שמשתק את החיים.
יש מקרים קיצוניים, למשל מטופל שלא יצא לחופש עשר שנים. לא בגלל כסף, לא בגלל זמן - רק בגלל הפחד שאולי יחווה בחילה במקום לא מוכר, רחוק מהסביבה הבטוחה.
הסיפורים האלה חוזרים על עצמם - אמא צעירה שדוחה את החלום להביא עוד ילד כי היא לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה על בחילות בוקר. סטודנט מבריק שמפספס הזדמנויות בגלל החרדה שמישהו יקיא ליד בכיתה. זוג צעיר שלא יכול לצאת למסעדה כי בן הזוג פשוט קפוא מפחד שמשהו במנה "לא יסתדר".
מה שמעניין - ועצוב - הוא איך הפחד הזה יוצר מעגל שקשה לצאת ממנו.
תחשבו על זה: את פוחדת מהקאה, אז את חרדה. החרדה גורמת לבטן להתכווץ, מה שיוצר תחושת בחילה קלה. הבחילה מגבירה את החרדה, וחוזר חלילה. סוג של אובססיה, גם גיבוי גופני, שאי אפשר להפסיק אפיךו אם ברור שזה לא הגיוני.
אבל - וזה חשוב להגיד - יש תקווה וראיתי אותה במו עיניי, ולא פעם אחת:
מטופלים שפעם לא העזו לצאת מהבית מוצאים את הדרך הביתה, לחיים מלאים.
זה לא קל, זה לא זבנג וגמרנו, אבל עם תמיכה נכונה וטיפול מקצועי, בעיקר באמצעות CBT, אפשר לצאת מהמלכוד הזה. התהליך מתחיל בהבנה של האמטופוב שאינו לבד, שיש עוד רבים שמבינים בדיוק מה הם עוברים, ושיש דרך החוצה.
דיווח על טיפול CBT באמטופוביה
אני מסכם במילים שלי תיאור מקרה מצוין שמתאר טיפול CBT בחרדת הקאה.
חשוב לסייג קצת ולהדגיש שהמטפלים התייחסו להקאה עצמית ככלי להתגברות על הפחד - גם של המטופלת וגם של מודלינג ע״י המטפלים - אני לא בטוח שזה הכרחי:
לינדזי היא אישה צעירה בת 26 שחיה בצל פחד מתמיד מהקאות. פחד זה, שנקרא בשפה המקצועית אמטופוביה, לא היה סתם חשש קל - הוא השפיע על כל היבט בחייה. כל ארוחה במסעדה הייתה מקור לחרדה, כל מפגש חברתי היה רצוף בדאגות, וחלום ההיריון שלה נראה רחוק ובלתי אפשרי בגלל הפחד מבחילות בוקר.
כדי להבין איך באמת מתרחש השינוי בטיפול כזה, בואו נצלול עמוק יותר למה שקורה במוח ובגוף כשאנחנו מתמודדים עם פחד. כשאדם נמצא במצב מפחיד, המוח שלו נכנס למצב של "הילחם או ברח". במקרה של לינדזי, אפילו המחשבה על הקאה הפעילה את מערכת החירום הזו. הלב שלה היה דופק מהר יותר, היא הייתה מזיעה, ומרגישה דחף עז להימנע מכל מה שמזכיר לה הקאה.
הטיפול שלינדזי עברה, נקרא טיפול בחשיפה והוא עובד בדיוק על המנגנון הזה.
הרעיון הוא פשוט אך עמוק ועובד:
כשאנחנו נשארים במצב מפחיד מספיק זמן, המוח לומד שתי דברים חשובים:
ראשית, שהפחד בסופו של דבר יורד גם בלי שעשינו משהו, ושנית, שמה שפחדנו ממנו לא באמת מסוכן כפי שחשבנו.
כל זה חייב לקרות כמובן כאשר התפיסה היא שכל הסיפור בשליטה שלנו.
מהלך הטיפול
תחילה, לינדזי והמטפלים בנו יחד מפת דרכים של הפחדים שלה. הם דירגו מצבים שונים לפי רמת החרדה שהם מעוררים - החל מאכילת קציצת המבורגר לגמרי לא מבושלת (דירוג 2 מתוך 10) ועד להקאה ממשית (דירוג 10). זה לא היה סתם תרגיל - זו הייתה הכנה חשובה שעזרה ללינדזי להבין ולהמשיג את קיומן של דרגות פחד שונות ושאפשר להתקדם בהדרגה.
בכל שלב בטיפול, לינדזי התמודדה עם מצב מפחיד קצת יותר מהקודם. למשל, כשהיא צפתה בסרטונים של אנשים מקיאים, היא הייתה צריכה להשתהות עם החרדה בלי לעשות את הדברים שבדרך כלל עזרו לה להרגיע את עצמה - כמו נטילת תרופות נגד חומציות או שתיית משקה מוגז. זה היה קשה, אבל כל פעם שהיא נשארה במצב המפחיד וראתה שהחרדה יורדת מעצמה, המוח שלה למד משהו חדש: "אולי זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי."
חלק מפריצות הדרך הגדולות ביותר בטיפול הגיעו דווקא במצבים אמיתיים. כשלינדזי הלכה למסעדה ואכלה המבורגר שלא היה מבושל לגמרי, היא לא רק התגברה על פחד ספציפי - היא גם למדה שהיא יכולה להתמודד עם חרדה ולשרוד אותה.
תהליך הטיפול בחשיפה של לינדזי מדגים את העיקרון החשוב של התקדמות הדרגתית בהתמודדות עם פחדים. המטפלים תכננו בקפידה סדרה של צעדים, כשכל שלב בנוי על ההצלחה של השלב הקודם, עד להגעה למטרה הסופית - התמודדות עם הקאה בפועל.
שלבי הדסנסיטיזציה בטיפול
בשלב הראשון, המטפלים התחילו בחשיפה עדינה ומבוקרת. הם הדגימו "הקאה מזויפת" על ידי גרגור פשוט מול האסלה. זה היה צעד ראשון חשוב - הוא אפשר ללינדזי להתמודד עם הרעיון של הקאה בצורה לא מאיימת מדי. היא התבקשה לחקות את פעולותיהם, מה שעזר לה להתחיל לבנות תחושת שליטה במצב.
בשלב הבא, העלו את רמת המציאותיות. המטפלת השתמשה בתערובת של עגבניות קצוצות במים כדי לדמות הקאה אמיתית. זה היה צעד משמעותי קדימה - הוויזואליות הייתה קרובה יותר למציאות, אבל עדיין בסביבה בטוחה ונשלטת. לינדזי, בהתאם לתהליך, חזרה על הפעולה בעצמה.
השלב המשמעותי הבא היה כאשר המטפלים עצמם הקיאו בנוכחותה של לינדזי. למרות שזה די קיצוני היה לכך ערך טיפולי חשוב: לינדזי יכלה לראות שאנשים יכולים לחוות הקאה ולהיות בסדר לגמרי אחר כך. היא למדה על התחושות ותגובות הגוף הטבעיות במצב זה.
המחברים מציינים כי במקרה הספציפי של לינדזי, הקאה in vivo (בזמן אמת) היתה רכיב הכרחי בטיפול. הם טוענים שלינדזי כבר ידעה ברמה הלוגית שהקאה אינה מסוכנת, אך היא נזקקה לחוות זאת בעצמה ולהרגיש את מה שכבר "ידעה".
לדבריהם, חשיפה למצבים פחות אינטנסיביים, כגון צפייה בסרטונים או גרגור, לא היו מספיקים כדי לספק לה מידע מתקן בנוגע לאמונתה המרכזית הלא-אדפטיבית. היא נזקקה לחוות את ההקאה עצמה כדי להבין שהיא אינה מסוכנת כפי שחשבה.
עם זאת, המחברים מציינים שהצורך בהקאה in vivo יכול להשתנות בין מטופלים שונים.
בפגישה הרביעית הגיע רגע האמת - לינדזי ניסתה להקיא בעצמה. למרות שלא הצליחה בניסיון הראשון במרפאה, היא לא ויתרה. באופן מרגש, היא דיווחה מאוחר יותר שהצליחה להקיא בביתה. זה היה הישג משמעותי - לא רק שהיא התמודדה עם הפחד הגדול ביותר שלה, אלא גם גילתה שהמציאות הייתה פחות מפחידה ממה שדמיינה.
התהליך כולו מדגים את העיקרון החשוב של חשיפה הדרגתית:
מתחילים במצבים פחות מאיימים ומתקדמים בהדרגה למצבים מאתגרים יותר. כל שלב בונה ביטחון ומספק הזדמנות ללמידה חדשה. הצלחתה של לינדזי מראה שעם תמיכה מקצועית נכונה והתקדמות הדרגתית מתוכננת היטב, אפשר להתגבר על פחדים שנראים בלתי ניתנים לשינוי.
לאורך כל התהליך, לינדזי עברה גם שינוי עמוק בדרך שבה היא תפסה הקאה. היא למדה להבחין בין סכנה אמיתית לבין תחושת סכנה, והבינה שהתגובות האוטומטיות שלה - כמו הימנעות קיצונית מכל דבר שקשור להקאה - בעצם רק שמרו את הפחד.
תוצאות
המעקב שנעשה שלוש שנים אחרי סיום הטיפול מראה משהו מעניין:
לינדזי עדיין מרגישה קצת פחד מהקאות, וזה בסדר גמור. ההצלחה של הטיפול לא נמדדת בהיעלמות מוחלטת של הפחד, אלא ביכולת לחיות חיים מלאים למרות קיומו.
היא יכולה היום לעשות דברים שפעם נראו בלתי אפשריים - כולל תכנון הריון, שפעם היה מחוץ לתחום בגלל הפחד מבחילות בוקר.
הסיפור של לינדזי מדגים איך שינוי אמיתי קורה, לא בבת אחת, אלא צעד אחר צעד, כשכל התמודדות מוצלחת בונה את הביטחון להתמודדות הבאה.
זה מזכיר לנו שלמרות שפחדים יכולים להרגיש בלתי ניתנים לשינוי, המוח שלנו יכול ללמוד דרכים חדשות להסתכל על העולם ולהגיב אליו - כל מה שצריך הוא את ההזדמנות הנכונה ואת התמיכה המתאימה.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
עם ראש המכון -
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
מקורות:
Maack, D. J., Deacon, B. J., & Zhao, M. (2013). Exposure therapy for emetophobia: A case study with three-year follow-up. Journal of Anxiety Disorders, 27(8), 527–534). https://doi.org/10.1016/j.janxdis.2013.07.001