מהו אפקט ציפור הדודו בטיפול נפשי? אפקט התקרה בפסיכותרפיה

אפקט ציפור הדודו בטיפול פסיכולוגי

מי שטבע מונח זה לראשונה הוא סול רוזנצוייג, שפרץ את הדרך למחקר ענף תחת ההיפותזה של ה- Common factors theory. טענתו של רוזנצוייג הייתה שגישה תיאורטית אינה הגורם הקריטי להצלחתה של פסיכותרפיה, אלא גורמים אחרים, סמויים יותר, אשר משותפים לטיפולים השונים מעבר לאוריינטציה תיאורטית. הגורמים אליהם התייחס רוזנצוייג היו:

1. מאפיינים שאינם ורבאליים כגון קתרזיס

2. מאפיינים הקשורים לאישיותו של המטפל המיטיב

3. בהירות נרטיבית- העקביות הפנימית של האידיאולוגיה התיאורטית, כוחה לאפשר אינטגרציה מחדש של חלקים קונפליקטואליים תחת הסבר מאחד ומארגן.

במאמרו ישנה טענה מרכזית כי אירועים פסיכולוגיים הם כה מורכבים ורבי פנים מטבעם, שניתן ליצור להם פורמולציות שונות במסגרות תיאורטיות מגוונות באופן מוצדק. כל אלטרנטיבה תיאורטית מאירה אספקט מסוים של התופעה ומסבירה אותו בהצלחה. 

ניתן להשאיל כאן דימוי מכתביו של הפילוסוף פ. ד. אוספנסקי, אשר מדמה את האדם ואת הניסיון להבינו למיפוי של עיר:

"ניתן לחלקה לצפון, דרום, מזרח ומערב. את העיר אפשר לחלק גם לאזורים ורובעים, ולאחר מכן לחלקה לרחובות שונים. ניתן גם ללמוד אותה מבחינת תושביה, משום שיש בה בני לאומים שונים, אנשים בעלי מקצועות שונים המשתייכים למעמדות שונים וכן הלאה. אף אחד מן החלוקות האלה לא תחפוף את רעותה, כל אחד מהן יש ללמוד באופן נפרד... מן ההכרח ליצור סדרה של מפות שונות" (Ouspensky, 1957).

כלומר, לאור העושר הבלתי נדלה בחוויה ובתפקוד האנושי אך טבעי שנחזיק בתאוריות שונות שאינן מתחרות ביניהן על מידת "האמת" שבהן. הקריאה היא לזהות ולהגדיר את הגורמים המועילים בכל טיפול פסיכולוגי שהוא באופן שלאו דווקא נובע מתיאוריה מסוימת.

אחת מהמסקנות של רוזנצוייג, לאור הנחות אלו, היא שלרשות המטפל חייב לעמוד רפרטואר של שיטות טיפול פסיכולוגי שיכול להתאים לווריאציות מגוונות של מקרים אינדיבידואליים.

ניתן לראות היום, כמעט 80 שנה לאחר פרסומו של מאמרו, כי הייתה זו נבואה מדויקת למדי. בימינו מקובל מאוד שמטפלים הינם "אקלקטיים" בבחירת התיאוריות והטכניקות המשמשים אותם לעבודתם. מתלמדים במקצוע הפסיכולוגיה לומדים שיטות שונות החל מהתיאוריות הקלאסיות הגדולות ודרכי הטיפול הנגזרות מהן, ועד לפרוטוקולים קצרים של שיטות המיועדות להפרעות ספציפיות. הם נחשפים לטיפולים המתבצעים במסגרות שונות ובאורכי זמן שונים ועליהם ללמוד את האומנות העדינה של "לתפור" את האבחון והטיפול באופן המתאים ביותר לכל מטופל.

ההיפותזה של רוזנצוייג זכתה להתעניינות מחקרית מחודשת ב- 1975, כאשר לובורקי ועמיתיו בחנו כ-100 מחקרים השוואתיים בין סוגים שונים של טיפול ומצאו כי טענתו של רוזנצוייג נכונה במהותה: ההבדלים ביעילותן של שיטות הטיפול השונות היה מזערי.

בסיפורו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות", מספר דמויות נרטבות.

על מנת להתייבש, ממציאה ציפור הדודו תחרות מקורית שבה כולם צריכים לרוץ סביב אגם על עד אשר יתייבשו. אף אחד לא טרח למדוד כמה זמן רצו, באיזו מהירות ולאיזה מרחק. כאשר שאלו את הדודו מי ניצח, הוא חשב ארוכות ואז ענה: "כולם ניצחו ולכן כולם יקבלו פרסים". הלוואי שהיינו יכולים לומר שהתרפיות השונות תמיד מנצחות והמטופלים תמיד "מתייבשים", אולם אנו מסתפקים במסקנות החשובות הזוכות לאישוש במחקר זה: ישנם גורמים בסיסיים בפסיכותרפיה אשר עוזרים למטופלים מעבר לשיטה מסוימת . אפקט הדודו המשיך להוות מוטיבציה לחוקרים רבים ולאורך השנים הופיעו מחקרים סיסטמטיים על אוכלוסיות מחקר גדולות. ב-2002 ביצע לובורסקי יחד עם עמיתים נוספים מחקר נרחב בנושא, מטא אנליזה של 17 מטא-אנליזות. התוצאה שוב הייתה דומה, ועד היום "אפקט הדודו" נחשב לממצא מבוסס ותקף  (Luborsky et. al., 2002). 

גם באשר לטיבם של אותם גורמים משותפים לתרפיות השונות, נראה שרוזנצוייג התווה כיוון נכון. חוקרים שונים סימנו רכיבים שונים לאורך השנים אשר ניתן למצוא דמיון בינם לבין הגורמים המקוריים של רוזנצוייג. המרכזיים שבהם הינם:

• הקשר הטיפולי

• ציפיות

• התמודדות עם בעיות

• תחושת שליטה (mastery)

• אופן ייחוס התוצאות הטיפוליות 

אחת ההצעות שהועלו בהקשר של מיינדפולנס היא שזהו common factor נוסף שעומד בבסיסם של הטיפולים השונים. אבחן הצעה זו לצד אופני אינטגרציה אחרים של מיינדפולנס אל תוך הפסיכולוגיה. כאשר לוקחים בחשבון את גישת ה- common factors ניתן להבין את חשיבותה של עמדה תאורטית אינטגרטיבית.

זיהוי האלמנטים החשובים בכל גישה ובחינתם בשדה של תיאוריות אחרות יכול להניב קישורים חדשים ומועילים, הבנה עמוקה ורחבה יותר של התיאוריות המנחות את המחקר והפסיכותרפיה, ובסופו של דבר, העשרה של האופן בו המטפל רואה את המטופל שיושב מולו.

מהי פסיכותרפיה מבוססת ראיות? <

כתיבה:

 לאה מרקו, פסיכולוגית קלינית מומחית,

בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר,

אוניברסיטת תל אביב