הטראומה של לוחמי צה״ל שלא גויסו בחרבות ברזל למילואים

הטראומה של לוחמי צה״ל שלא גויסו בחרבות ברזל למילואים

 

אירועי השביעי באוקטובר הפגישו אותנו עם מציאות בלתי נתפסת.

חוסר הוודאות והביטחון צפו, תחושת הנטישה וההפקרות עלו. אזרחי המדינה הרגישו במובן מסוים שהכל עכשיו בידיים שלהם ורק שלהם.

שאם יש מושיע, הוא יבוא מתוך העם.

תחושה זו הביאה להתגייסות המונית מכל היבט שהוא, בפרט בנושא הגיוס למילואים.

אנשים יצאו מבתיהם עוד לפני שנקראו בצו 8, אחרים חזרו מטיול בשביל להתגייס ועוד. אחוזי הגיוס עמדו מעל למאה אחוזים ורוח הלחימה הייתה גבוהה.

אם נסתכל על לוחמים, כל השירות הצבאי הכינו אותם לרגע הקרב.

כל מה שהם עשו ותרגלו התכנס במיוחד בשביל הרגע הזה.

ומה קורה ברגע הזה לחייל שלא יכול יותר להתגייס מסיבות של אי- כשירות או חוסר בתקן?

 

 

בשביל חייל קרבי, להיות קרבי זה הרבה יותר מרק להילחם. מדובר בערכים עליהם חונכו, בתחושות של ערך ושייכות, אולי גם שליחות.

החברים לצוות הם ממש על תקן 'אחים', ממש יחידה אחת מלוכדת שלא ניתנת להפרדה.

מדובר בתחושה של זהות אותה הם נושאים בגאון, שם החטיבה הולך לפניהם והם אלו אליהם העיניים נישאות בהערצה והערכה.

אז כשאדם נתקל בסיטואציה בה אינו יכול לקיים את מה שהכיר, את מה שהוכשר עבורו, תחושת הזהות עשויה להיפגע ולהביא לקשיים ומורכבויות נפשיות למיניהן.

 

 

כחייל קרבי בסדיר, מכשירים אותך כל השנים לרגע האמת, לרגע של מלחמה, וכשמגיע רגע האמת ואין לך את האפשרות לעשות את מה שנדרשת לעשות כל השנים, התחושה יכולה להיות מערערת.

עשויה לעלות תחושה של חוסר משמעות, שכן הלחימה היוותה למשמעות המרכזית של כל השירות הצבאי. תחושות אלו עשויות להעלות רמות שונות של חרדה הנובעות מאותה תחושה של איבוד הזהות של החייל הלוחם. אולי יעלו גם תחושות של אשמה, שאני נשאר בבית בזמן שהחברים שלי נלחמים בשבילי. אפשרי שגם תחושת חוסר האונים תעלה, הרי להישאר בבית בלי יכולת לעזור באופן שאני יודע לעזור, אז מה עוד נותר לי לעשות?

 

על סיטואציה כזו ניתן להסתכל גם מזווית אחרת- 

 

  • מה קורה אצל מי שכשיר פיזית, אך מרגיש בשחיקה הנפשית כתוצאה מהסטרס שההימצאות במילואים מביאה עמה? 

  • גם כאן אותו אדם עשוי להרגיש בחוסר אונים. הרי מצד אחד, הוא כשיר בזמן שיש אחרים שלא, כאלו שמעוניינים להיות במקומו ולא יכולים, ומצד שני קיימת התחושה של איך אני עושה את זה עכשיו? 

  • נוסיף ונאמר שעשויה לעלות גם תחושה של אכזבה עצמית, הרי איך אני אומר שאני לא מסוגל? 

  • איך יכול להיות שהגעתי לגבול שלי? 

  • מה זה אומר עליי שאני לא מסוגל לבצע את מה שנועדתי לבצע?

 

כל אותם רגשות כאובים עשויים להיות מתורגמים לכעס, הרי כעס יותר קל להביע, עם זה קל יותר להתמודד. 

ההסתגרות מפני הסביבה עשויה להגיע, תחושת הבדידות והמחשבה שאין אדם שמבין את החוויה האישית. 

 

 

כאן חשוב לנו להגיד, קלישאתי ככל שזה יישמע- אתה לא לבד, וחשוב שלא תישאר עם זה לבד.

 

התחושות האלו מכאיבות ועשויות להביא גם לתחושה של התפרקות, וחשוב לבוא ולהחזיק את זה ביחד. 

 

נכון, הרבה פעמים קיימת תחושה שלימדו אתכם להיות גיבורים גדולים, אבל במקרה הזה אנחנו ממליצים לכם לא להיות, לא לנסות להתמודד לבד. גיבור הוא לא בהכרח האדם שנושא לבד על גבו את הקושי, גיבור הוא גם זה שיודע להגיד שהוא צריך עזרה. 



 

כתיבה:

 

דנה פיינר msw מכון טמיר תל אביב

 

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב

  

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


שם מלא(*)

חסר שם מלא

השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

נחלת יצחק 32א׳, תל אביב יפו, 6744824

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר

הצהרת נגישות

שעות פעילות:

יום ראשון, 9:00–20:00
יום שני, 9:00–20:00
יום שלישי, 9:00–20:00
יום רביעי, 9:00–20:00
יום חמישי, 9:00–20:00
 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2024