אמביוולנטיות לקראת התחלה של טיפול פסיכולוגי

רגשות אמביוולנטיים בהגעה לטיפול

כשאדם ניגש לרופא לאבחנה מסוימת ובסיום הייעוץ מקבל הפניה לניתוח, זה לא משהו שיורד חלק לגמרי בגרון.

זה דורש להיות במוכנות מסוימת, לדעת שפעמים רבות מתווספת לה תקופת שיקום.

בכלל, המחשבה על התערבות חיצונית, על אנשים שיעמדו ויפתחו אותנו, היא מחשבה שכשנותנים לה מקום היא לא קלה לעיכול.

הרי אנחנו משחררים את השליטה, נותנים לאדם אחר להרדים אותנו ושמים את עצמינו בידיים של מישהו אמנם מקצועי, אבל זר, ונותנים לו לעשות את מה שהוא יודע.

ככה מרגיש טיפול פסיכולוגי, כמו הגעה לשולחן הניתוחים. אז למה שאני אעשה את זה לעצמי? למה להפקיד את הנפש שלי אצל מישהו זר, לשים בידיו את ההגה על הנפש שלי? הרבה פעמים כשרוצים להגיע לטיפול, המחשבות האלו עולות. לפעמים הדיון הפנימי הזה נוחת גם כבר אחרי שפנינו לטיפול. עשינו את הצעד הראשון ופנינו לעזרה, ואז באנו והתיישבנו מול האדם הזר הזה והגיעה השעה להוציא החוצה את נקודות התורפה. ולהוציא החוצה זה כואב ומפחיד, הרבה פעמים נרגיש שאולי כבר עדיף לסגור עכשיו, כשאנחנו עוד לא לגמרי "All in", ולעזוב לפני שמתחיל להיות כואב מדי. 

אין איך להגיד את זה אחרת, לשחרר שליטה זה לא דבר קל, במיוחד כשמדובר במשהו עדין ושברירי כמו נפש. כמה קשה זה לתת למישהו אחר להכווין, כמה קשה זה לתת גישה לכל תיקיות הנפש שסגרנו עם השנים. אולי ישאלו אותי שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן? אולי יגעו במקומות שכואבים מדי?

ואז מתחילה ההססנות, התחושה שאולי זה לא מתאים לי כרגע ואולי בזמן אחר, כשהכוכבים יסתדרו בצורה אחרת, אז זה יתאים. 

אבל מתי הכוכבים מסתדרים בצורה המושלמת והמתאימה?

כנראה שאף פעם, קצת כמו הורות. נכון שיש אנשים שיודעים מגיל צעיר שהם נולדו להיות הורים, אבל לרוב, זה לא המצב. לרוב, זה לא מתאים כלכלית עכשיו, אולי עוד לא מיציתי את הנעורים. אולי צריך עוד זמן לזוגיות ללא ילדים. אולי באמת, אבל אולי זה גם יושב על פחד, פחד מהלא נודע והלא מוכר. פחד מהשינוי. פחד מהקושי. פחד שאולי לא אעמוד בציפיות שלי מעצמי. פחד שלא אהיה מספיק טובה.

להגיע לטיפול זה לאפשר לעצמינו להיות עם הפחד ולא להימנע ממנו.

זה לשבת איתו לשיחה, להחליף כמה מילים ולבדוק אם יכול להיות שהשד לא מאוד נורא. ואם הוא נורא, אז אני לא לבד בזה, כי יש שם עוד אדם שחולק איתי את השהייה לצד האימה.

הפחד תמיד יהיה שם, הוא לא יעבור עד שנתמודד איתו.

הרי חרדה לא עוברת ככל שנמנעים מהאובייקט המפחיד, וגם אם אנחנו ממש רוצים אחרת, ההימנעות רק מאכילה את המפלצת.

אז נכון, הגעה לניתוח, גם אם הוא נפשי, הוא לא דבר נעים וחביב, אבל הוא חיוני וחשוב, וסופו של דבר גם משפר את איכות החיים.

וכן, זה לא נגמר בסיום הניתוח, לרוב, כי אחרי זה נפגוש את תקופת השיקום.

אבל בסופו של דבר, צעד אחד מגיע להליכה רציפה, גם אם יש הרבה חוסר נעימות וקושי בדרך. אבל איזה כיף זה להצליח בסוף ללכת.

עוד סיבות לאמביוולנציה לקראת טיפול

במאמר שפורסם באתר psychotherapymatters, מוצעות 20 סיבות להתעוררות של אמביוולנטיות לקראת תחילת פסיכותרפיה. 

הנה:

• בושה: תחושת חוסר שלמות מחזקת מעגל סבל ובו אמונה שלא מגיעה לי עזרה.

• אשמה: חיפוש מתמיד בעבר מגביר רגשות אשמה. האשמה והבושה מתעצמות זו מזו ויכולות להתבטא בכעס או האשמת אחרים.

• חוסר תמיכה: תחושה של בידוד וחוסר כתובת לפנות אליה. קושי בקבלת תמיכה מאנשים זרים או אנשי מקצוע.

• סטיגמה: חוויה של שיפוט חברתי שמרחיקה אותך מפנייה לעזרה.

• הכחשה: אמונה שבעזרת מזל או נס הבעיה תיפתר ספונטנית. אלא שההכחשה מובילה להחרפת הבעיה ולקושי בקבלת המציאות.

• גמילה: טיפול בהתמכרויות דורש לעיתים התמודדות עם תסמיני גמילה פיזיים ורגשיים.

• חרדה לקראת הטיפול: פחד מהלא נודע, חשש מחשיפה אישית וביקורת.

• פחד משינוי: כמו כל שינוי, גם טיפול פסיכולוגי מעורר התנגדות.

• קבלה ואמון מאחרים: חשש מתגובת החברה, המשפחה והחברים לחזרה ל"נורמליות". קושי בבניית אמון מחדש.

• חוסר ביטחון עצמי: אמונה ביכולת נמוכה להתמודד עם קשיים. הבניית ביטחון עצמי היא תהליך מתמשך.

• פחד מעצמך: חרדה מהתשובה לשאלה "מי אני באמת?". פחד מעצמך או מחשש שאחרים יראו אותך באותו האור.

• עולם משל עצמך: תחושה של שוני מהותי מאחרים. הבעיות שלך הן לכאורה ייחודיות ולכן לא מובנות לאף אחד, מה שמוביל לייאוש. 

• עוינות: תפיסת העולם כעוין, מקום שמתעלם מצרכיך ואינו מבין אותם.

• קשיים כלכליים: שינוי יכול לעלות כסף (למרות שאי-שינוי יכול להיות יקר יותר!). עוני יכול להיות מכשול גדול בפני שינוי.

• בידוד: בידוד חברתי על רקע של בושה, חוסר ביטחון והיעדר מיומנויות בין אישיות.

• תלותיות: קושי בקבלת החלטות שמוביל לחוסר פעולה.

• משפחה לא תומכת: היעדר תמיכה מגביר את המתח בכל תחומי החיים. חוסר תמיכה רגשית מהמשפחה מתבטא במתח ודיכאון.

• מסרים סותרים: מחד, החברה מעודדת טיפול פסיכולוגי ומאידך זמינות של סמים ואלכוהול לצד סטיגמה כלפי טיפול. הפיתוי והביקורת מקיפים אותך מכל עבר.

• פרפקציוניזם: הצורך להיות מושלם, סטנדרט בלתי אפשרי שמונע צעדים קטנים וחיוביים.

• אובדן עבודה או סיכונים אחרים: חשש לשלם מחיר עקב גילוי הבעיה. החשש הזה גורם לך להימנע מקבלת עזרה.

כתיבה:

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב