מלאני קליין | תיאוריה, תרומות, מושגים, טיפול, דוגמאות והסברים

 

מלאני קליין

 

כתיבה:

 

אלי הלמן,

MSW,  עו״ס קליני,

עם כותבי המכון

  

 

מי הייתה מלאני קליין (Melanie Klein) וכיצד פרצה דרך בפסיכואנליזה?

 

מלאני קליין הייתה מהדמויות המשפיעות ביותר על עיצוב הפסיכואנליזה, והטיפול הנפשי בכלל. 

המפגש שלה עם כתביו של זיגמונד פרויד הצית את דמיונה והיא החלה סוללת את דרכה למעמקי הפסיכואנליזה.

את האנליזה הראשונה שלה עברה קליין אצל שנדור פרנצי, פסיכואנליטיקאי הונגרי מחצרו של פרויד. פרנצי עודד את רעיונותיה המקוריים להרחיב את הפסיכואנליזה לטיפול בילדים. 

לאחר מכן עברה קליין לברלין והחלה אנליזה שניה אצל קרל אברהם, אף הוא תומך נלהב באנליזה לילדים. משם היגרה ללונדון, בה זכתה להכרה מקצועית ולפתיחות רבה יותר לרעיונותיה הקליניים.

היא נפטרה באנגליה, בספטמבר 1960. 

 

 

קליין ודיוני המחלוקת

 

עבודתה של מאני קליין בלונדון לוותה במשבר פוליטי בפסיכואנליזה, צלקת עמוקה בהסטוריה של הגישה כולה - דיוני המחלוקת. 

דיוני המחלוקת מתייחסים לעימות חזיתי בין ממשיכיו של פרויד:

בתו, אנה פרויד ותומכיה, שפיתחו את פסיכולוגיית האני, יצאו ׳ראש בראש׳ עם מלאני קליין ותומכיה שפיתחו את גישת יחסי אובייקט.

הדיונים הללו, שנכון יותר לראותם כמאבק ירושה פוליטי מר, התמקדו בדרך 'הקריאה הנכונה' של כתבי פרויד, תוך דו-קרב פלגני על המשך התיאוריה, הכשרת המתמחים ועיצוב הטיפול בעתיד. 

בסופו של יום, לאחר שהדגישה וחידדה את רעיונותיה, זכתה קליין להכרה רבה, אך לצידה שסע ופיצול קשים באגודה הפסיכואנליטית (אותם מתארת יפה האנליטיקאית נינה קולטארט, בספרה איך לשרוד כפסיכותרפיסטית?).

 

 

מה החידוש במודל התיאורטי של מלאני קליין?

 

קליין סיפקה מודל מקורי, אמיץ וייחודי, שבניגוד לפרויד, אינו ליניארי. במקום שלבים התפתחותיים, היא תיארה עמדות, פוזיציות, המתייחסות לאופנות של הוויה וחשיבה.

 

מבחינת קליין, עם הולדת התינוק נולדת החרדה, אותה הוא חווה באמצעות האגו. בעוד האגו ב'תינוק אצל פרויד' מופיע בערך בגיל שנה  (עד אז הוא רק איד), אצל קליין 'האגו נולד יחד עם התינוק'. נכון, זה אמנם אגו מוקדם ומוחלש יותר, אבל נוכח באישיות האדם מבראשית, כל כולו מוטה ליצירת קשר עם האובייקט האימהי וחותר תמיד לייצר קשרים. 

 

לפי פרויד כולנו נולדים עם תוקפנות, מה שמאפשר ספרציה. גם אצל קליין תוקפניים, אך מתמודדים תמיד עם שתי מוטיבציות מקבילות: להתקיים ולהתאיין. אצל פרויד התינוק משליך את החרדה לתוך חלל, אצל קליין התינוק מתרוקן ומשליך לתוך אמא. בתחילת הדרך, בדיאלוג הקיומי בין פנים לבין חוץ, הדגישה קליין את  קיומו הראשוני של עולם פנימי, כמעט מבלי להתייחס לאובייקט החיצוני. כניסתה של האם לתמונה מתרחשת לדידה באמצעות המנגנון של ההזדהות ההשלכתית. חשוב להבין את כיוון המהפיכה הקלייניאנית: היא העבירה את התיאוריה לפרספקטיבה שנקראה לימים Two Person Psychology. הנחת העבודה בתיאוריה של קליין היא שהתינוק נולד עם עולם פנימי, אך כדי לחיות חיים נפשיים בריאים, נדרשים האם והתינוק לארגן אותו.

 

אצל קליין, גם האימא האידיאלית 'תתלכלך' תמיד בצבעים של השלכות תוקפניות.

למה?

כי התינוק נולד גם עם טוב וגם עם רע, תוך שהוא עמוס בחרדה מציפה, מכך שבכל רגע עלולים החלקים ההרסניים בו להשמיד את החלקים הטובים. התופעה הזו בלתי נסבלת, מה שמחייב סדר וארגון- התינוק מפצל את הדחפים המנוגדים למגירות שונות:  את דחפי המוות הוא משליך החוצה אל תוך האם (או הורה אחר), באינטראקציה לא-מודעת שגורמת לאם לחוות בתוך עצמה את הדחפים הללו. התינוק חווה נהנה אמנם מרגיעה פנימית זמנית, אבל, מאותו רגע שהתנקה מהרוע והרסנות, שהופקדו אצל האם, מתעוררת חרדה רודפנית בלתי נסבלת מול האם (שהיא מעכשיו 'רעה' ועלולה לפגוע בו). אצל קליין, אתם כבר מבינים, אין רגע דל - הכל נתפס כתוקפנות. 

 

 

טיפול פסיכולוגי באישיות מאנית - "אבל ביחס למצבים מאנים-דפרסיביים"

 

במאמר "אבל ביחס למצבים מאנים-דפרסיביים", מלאני קליין מציגה את השקפתה בטיפול פסיכולוגי ביחס לתהליכי האבל הנורמלי בקרב מבוגרים ומקשרת תהליך זה לעמדה הדיכאונית אותה פיתחה.  

צפו בסרטון קצר זה, שמצליח לתאר את העקרונות הבסיסיים של גישתה המורכבת של קליין:

 

 

 

 

מהי העמדה הדיכאונית ומהי העמדה הסכיזופרנואידית?

 

קליין פיתחה תיאוריית להתפתחות האישיות, שנחלקת לשתי עמדות (פאזות):

 

בעמדה הראשונה, העמדה הסכיזו-פרנואידית, מחלק התינוק את העולם ל׳שחור וללבן׳, לתנועה בין תחושות טובות ורעות, והעמדה הדיכאונית, אשר מאופיינת בראייה מורכבת ושלמה יותר של העולם, כמכיל טוב ורע גם יחד.

השניה נקראת העמדה הדיכאונית ובה התינוק בשל יותר, בוחן המציאות שלו מתפתח והוא מסוגל לחוות את האובייקט כשלם יותר.

 

הפיצול בין טוב ורע המאפיין את העמדה הסכיזו-פרנואידית הופך לאיטו למיזוג של אובייקט אחד שהוא לעיתים טוב ולעיתים רע, ומחזיק בו בעת את שתי הקצוות.

 

גם להתפתחות הבריאה יש מחיר נפשי: בעוד שבעמדה הסכיזו-פרנואידית הפיצול עשה הבחנה ברורה בין טוב ורע, היה רע ברור אותו אפשר היה לשנוא ולהרוס, בעמדה הדיכאונית האובייקט נתפס כשלם, האדם הטוב והמנחם הוא אותו אדם אותו אנחנו שונאים ורוצים להרוס לעיתים, ועולה ההבנה (כמה שניתן לדבר על ההבנה) שהריסת החלק הרע באובייקט תביא גם להרס האובייקט הטוב מה שמעלה תחושות אשמה ואימה אצל התינוק. העמדה הדואלית הזו נקראת בפי קליין "העמדה הדיכאונית". 

 

העמדה הדיכאונית לרוב מתפתחת החל מגיל חצי שנה, וקורות בה שתי התפתחויות מרכזיות. הראשונה היא שהאם, אשר בעבר נחוותה כטובה בלבד או כרעה בלבד, מתחילה לקבל אפיון שלם יותר, תוך התגברות ההבנה שיש בה טוב ורע גם יחד. השלמות שאפיינה את האם בחודשי החיים הראשונים נפגמת.

 

ההתפתחות השנייה, היא שעם הכניסה לעמדה הדיכאונית, הילד מבין שהוא ואימו אינם אחד, אינם בסימביוזה, וכן כי הם שני אנשים שונים. בתוך ההבנה הזו, הולכת ומתפתחת ההבנה שלאם יש דמויות משמעותיות נוספות בחייה, וכן שהיא לא תמיד זמינה ואינה תמיד בסביבה. על מנת להתמודד עם שתי ההתפתחויות האלה, אשר שוברות את השלמות שהייתה בחייו עד כה ונחוות כקשות וכמעוררות חרדה בקרב התינוק, הוא מפתח הגנות מאניות. 

 

 

מהי הפנמת האובייקט בגישתה של קליין?

 

על פי קליין, המעברים בין הפאזה הסכיזו-פרנואידית לעמדה הדיכאונית מלווים בהפנמה של האובייקטים החיצוניים פנימה לתוך עולמו הפנימי של התינוק ולבניית העולמו הנפשי הפנימי.

 

הפנמה זו גורמת לחשש אצל התינוק מאובדן האובייקט עקב פנטזיות ההרס שלו, עקב כך קליין אומרת שהתינוק מפתח מה שהיא מכנה "הגנה מאנית", הגנה זו מאופיינת בתחושת כל יכולות ושליטה, הכחשה חלקית לפחות של המציאות וכן אידיאליזציה של האובייקט מה שמאפשר לו יכולת שליטה על חרדת אובדן האובייקט.

 

לדברי קליין קיימת הקבלה וקשר בין העמדה הדיכאונית לתהליכי אבל נורמלי אצל האדם הבוגר.

 

אובדן האובייקט עקב מותו הממשי בחיי האדם המבוגר מעלה אצלו את הפנטזיות של אובדן החלקים הטובים הפנימיים שלו יחד עם מות האובייקט הקרוב, הוא חש שהחלקים הרעים גוברים ועולמו הפנימי נמצא בסכנה. העמדה הדיכאונית מתעוררת פעם נוספת לחיים, האדם רוצה להפנים ולהשאיר אצלו את כל החלקים הטובים של האובייקט המת, עולות תחושות אשמה וכעס עצמי על הפנטזיות של הרס האובייקט ותוקפנות כלפיו. עליית העמדה הדיכאונית והחרדות העצמיות הנ"ל מקשה על המתאבל לכונן יחסים חברתיים תקינים .

 

החרדה והכאב נובעים לא רק מאובדן האובייקט אלא גם מהצורך לכונן עולם פנימי חדש בו האובייקט לא נוכח. האבל הוא על הצורך בבניית עולם פנימי חדש. על פי קליין הסכנה היכולה להתעורר בתהליך האבל היא גילוי שנאה כלפי האדם האהוב שאבד מה שיגדיל את תחושת האשמה והכעס ויקשה על יציאה מן העמדה הדיכאונית ופתרון מניח את הדעת של תהליך האבל. אולם כפי שהאדם מתגבר על העמדה הדיכאונית ע"י "הגנה מאנית" כך קורה גם בתהליך האבל, המתאבל לאט יוצר קשר חדש עם העולם החיצוני, חזרה לקשרים חברתיים וקבלת תמיכה מהסביבה, סידור הבית מחדש, יצירת מבנה פנימי (וחיצוני) חדש בו האובייקט המת חסר והעולם ממשיך בלעדיו. 

לאחר שהצער נחווה במולאו ותחושת השנאה פוחתת אהבת האובייקט עולה ומתגברת התחושה שהחיים ימשיכו למרות הכל ע"י הפנמת האובייקט הטוב שאבד למצח בתוך עולמו הפנימי של הסובייקט. 

 

 

מה ההבדלים בין טיפול פרוידיאני לטיפול קלייניאני?

 

מלאני קליין נתפסת כאחת הממשיכות של הפסיכואנליזה של פרויד.

 

 

נקודות דמיון בין פרויד לקליין

 

קליין נתנה מקום הרבה יותר מאסיבי מפרויד לנוכחות ולחשיבות של הטרנספרנס - יחסי ההעברה- אבל שניהם התייחסו להכרחיות ההעברה בשינוי טיפולי. בנוסף, שניהם העניקו משקל רב ומרכזי לתפקידים של הלא מודע. ולבסוף, השמירה הקפדנית של קליין על ה-Setting, המסגרת הטיפולית, מאד דמתה לזו של פרויד - שניהם ראו חשיבות חשיבות בהקפדה על כללי המסגרת, שמתפקדים כמיכל ומחזיקים את המטופל, מגנים עליו כדי שיוכל להביא את בביטחון אופטימלי את התכנים הפנימיים מעולמו.

 

נעבור להבדלים המרכזיים בין השנים: 

 

 

Here and now- הכאן ועכשיו

 

מבחינת קליין המטפל הוא פחות מסך ניטרלי אלא דמות שמייצרים איתה יחסים, העבודה הטיפולית נעשית דרך החוויה הרגשית של המטפל שמגיב לחוויות הרגשיות והנפשיות של המטופל בכאן ועכשיו. כלומר לפני שהוא אומר משהו נגיד על ביקורתיות, הוא קודם מרגיש משהו, חש ביקורתי. המטפל זונח את השאיפה שהוא יכול להיות דמות ניטרלית. הוא בהזדהות השלכתית, הוא חווה משהו. קליין אומרת שהמנדט שלנו כמטפלים הוא קודם כל להרגיש. המטופל יכול לא להגיד כלום למשל על ייאוש, אבל זה יהיה מופקד אצל המטפל. אלה מקומות של כאן ועכשיו והם הרבה פעמים מקומות לא מילוליים. תפקיד המטפל הוא לא להאיר את הדרך, כי הוא לא יודע מהי הדרך, אלא להיות עם המטפל באותה דוגית של תחושה וחוויה (ביון מאד מפתח את המחשבה הזאת).

 

 

הדיאדה

 

אצל פרויד מתרחשים מהלכי השינוי הטיפולי בתוך המבנה התוך נפשי של האדם. אצל קליין המוקד הטיפולי הוא דיאדי- כל מה שקורה מתרחש בין שניים, בין צמד בני אנוש, אף פעם לא קורה בתוך האדם עצמו

לכן, טענה קליין, השעות הטיפוליות לא יכולות להיות סתם "נעימות", להיפך, המטפל הוא חלק מהצונאמי הרגשי של המטופל. נשמע קשה, ואכן, הטיפול הקלייניאני אינו רך, נעים ומלטף כלל וכלל. כריסטופר בולאס, פסיכואנליטיקאי מאוחר יותר שכותב גם כיום, טוען בראיה קלייניאנית שהמטפל צריך להיות ממש חולה במחלה של המטופל, אחרת לא יוכל להחלים יחד איתו. הרציונל כאן הוא שתהליך שינוי טיפולי הוא לנצח רגשי, דברים שצריכים להתרחש בכאן ועכשיו, בהווה נצחי, מה שמאד שונה מהנייטרליות של פרויד.  הדגש של קליין הוא יחסי אובייקט דיאדיים וקדם-טריאדיים (לפני כניסת האב לדיאדה בין התינוק לאם). המפגש הטיפולי הוא מפגש מטלטל, מפגש מעמת של יחסי אובייקט שמתעוררים לחיים בתוך הטיפול.

 

 

תנועה דחפית לעומת תנועה בין עמדות

 

אצל פרויד אנחנו עוברים מעיקרון העונג ועוברים לקבל את המציאות על כל מורכבותה ומרוויחים בוחן מציאות. אצל קליין- התנועה היא יותר תנועה בין עמדות ולכן היא מדגישה לא רק את התסכול אלא גם את הסיפוק. פרויד פוגש מטופלים נוירוטיים שיכולים לשאת תיסכולים.

קליין טיפלה במטופלים יותר פסיכוטיים, בורדרליניים, בעלי יכולת נמוכה למדי לשאת תסכול. אחת מתרומותיה החשובות והאמיצות לפסיכואנליזה התבטאה בהרחבת המנעד של קהל ה"מתאימים לטיפול אנליטי".

 

 

תפקידי המטפל

 

רוב המטפלים הדינמיים בימינו, יודו בכך או לא, מאמצים את גישתה של קליין לגבי התמקמות המטפל. בעוד שאצל פרויד המטפל נתפס לעולם דמות נייטרלית, אובייקטיבית, מדעית, כמעט אמפירית. ישב ומנסה לפענח את התעלומה- על מה יושב הסבל שלך, איזה קונפליקט לא פתור? התפיסה פה היא שברגע מגיעים לליבה של הסבל שמייצר את הסימפטומים מתחיל תהליך של עיבוד מחדש עד להקלה.

 

אצל קליין התחום הקוגנטיבי משני לתחום הרגשי. המטפל הקלייניאני אינו מפרש חיצוני, הוא תמיד מלווה או מדריך את המטופל במסע משותף, מסע שתמיד יהיה מאתגר וקשה. צרך להחזיק המון אמונה בזמנים של חוסר ידיעה, של חוסר אונים.

 

קליין טענה שביומיום אנחנו נחפזים בארגון החוויות, בעוד שבשעה הטיפולית אסור למהר לארגן אותן- צריך לאפשר למטופל להיות עם חוויות רגשיות מאד קשות ומאיימות, כשהמטפל מלווה אותו ושוהה איתו בתוך הסבל. בשעה הטיפולית המטופלים לא נענשים על התוקפנות שלהם, אלא מאפשרים אותה. 

 

 

מהי הגנה מאנית?

 

הגנה מאנית היא הנטיה להסיח את הדעת כאשר מופיעות שיחות, מחשבות או תחושות לא נוחות, באמצעות תחושות או מחשבות מנוגדות. דוגמה כללית לכך היא אותו אדם שמבלה את כל זמנו במעבר ממשימה אחת לשנייה, ולא מסוגל לשבת בשקט ולסבול אפילו תקופה קצרה של חוסר מעש. עבור אדם כזה, אפילו שעות הפנאי כוללות שלל פעילויות שהוא צריך לבצע על מנת "להוריד" אותן מרשימת משימות אמיתית או מנטלית שהוא נושא עמו. אנשים כאלה אינם חיים את ההווה אלא עסוקים ללא הרף באותה רשימה בלתי נגמרת. כששואלים אותו "מה שלומך?" הוא לרוב יגיב בחיוך מלאכותי ובתשובה כמו "הכל טוב- עסוקים כמובן!". למעשה במקרים רבים מצבו כלל אינו טוב: הוא מבולבל, מותש ולא מאושר באופן בסיסי.

 

דוגמאות ספציפיות יותר של מנגנוני הגנה מאניים כוללות את "האדם החברותי מדי" שעובר מארוע אחד למשהו, את הילד הקטן והתלותי שמסתובב בעולם עם תסמונת פיטר פן, או את המתבגר הלא מנוסה מינית שצוחק בהגזמה מכל רמז לסקס. הצחוק הזה נועד לבטל או להסתיר את האמת, עמה הוא אינו שש להתמודד.

 

 

פסיכותרפיה של ילדים: אנה פרויד מול מלאני קליין

 

מבחינת אנה פרויד, בטיפול בילד חייב להיווצר טרנספרס חיובי, אחרת לא יתאפשר טיפול בילד. היא חתרה להביא את הילד לדיבור, שיביא תוכן שניתן לנהל עליו שיחה.

התפיסה של אנה פרויד התבססה יותר כמה שרובנו מכירים מקצוע כטיפול רגשי בילדים:

חשוב לדבר על הבעיות, והאתגר הוא שהילד יפתח וישתף במה שעובר עליו. זו המטרה האמיתית ובהרבה מובנים היא בתוקף עד ימינו. המשחק אינו במרכז, הוא בעיקר אמצעי להגיע לדיבור על הקשיי ויש פה חיבור חינוכי או פסיכו-חינוכי.

כאן אנה פרויד ומלאני קליין חושבות בדיוק הפוך -

פרויד מתייחסת למשחק כ״משחק מקדים״; קליין טוענת שהמשחק הוא הדבר. על המשחק עובדים ואותו מפרשים, הוא לא רק אמצעי להגיע לתוכן המילולי. מבחינתה הפירוש במהלך המשחק חורץ נתיבים נפשיים אצל הילד, שמאפשרים שינוי עמוק ובר קיימא. 

 

״ילד, באנו לעבוד!״

אצל קליין אין צעצועים.

לכל ילד יש קופסה עם אביזרים, אותם קליין מתארת בדיוק מטריד: כלי אוכל, בובות, דבק… החדר ריק מגירויים ״מיותרים״ - אלה החיים הטיפוליים. בקופסה יש רק חומרים ואובייקטים השלכתיים, לתפיסתה זה עוזר לילד להתגונן ולברוח מהמאמץ הטיפולי. פה זה לא חוג או שיעור בזום, מבחינת קליין האינטראקציה שמתרחשת בין המטפלת לילד לא קיימת בשום מקום אחר בחייו. לכן היא ניגשת מייד לפירוש. בניגוד לפרויד, היא לא מתתין להגעת הטרנספרנס החיובי, הכל יחסי העברה, כי ההתפתחות הנפשית המשמעותית כבר התחוללה הרבה יותר מוקדם. פירוש קלייניאני טוב הוא לא רק ניתוח גרידא, הוא נותן תחושת מובנות עמוקה, אמפתית, מכילה, הרגשה שמישהו מתאמץ לקלוט מה עובר לך בראש.

 

 

 

 מקורות:

 

כתבים נבחרים מלאני קליין. יצא לאור על ידי תולעת ספרים , בשנת 2003