מגפת הקורונה היא הכוח המשבש ביותר בפסיכיאטריה מאז תנועת האַל-מִיסּוּד של שנות ה-60 וה-70.
בשלושה חודשים בלבד, הווירוס שינה את חייהם של מטופלים פסיכיאטריים ושל הפסיכיאטריה עצמה בארה״ב יותר מהשחרור הכפוי של מאות אלפי מטופלים לפני חמישים שנה, שחרור שהתפרס על פני עשר שנים והביא להתדרדרות נוראה של מטופלים שלא סיימו את טיפוליהם.
הייאוש שמעורר מותם של עשרות אלפי מטופלים פסיכיאטריים, שמתים מהמגפה- מוות שיכול היה להימנע – הוא נורא אף יותר.
עשרות שנות הזנחה מאז האַל-מִיסּוּד הפכו מתמודדים עם הפרעות נפשיות חמורות לפגיעים במיוחד להידבקות במחלה ולתחלואה חריפה בה.
נראה שההשלכות של בריאות הנפש עקב מגפת הקורונה תישאר עמנו זמן ממושך בהרבה מזה שצפו המומחים האופטימיים ביותר; ההשפעות המיידיות יישארו איתנו לפחות כמה שנים, אך השפעות אחרות ישנו לנצח את חייהם של מטופלים בבריאות הנפש, כמו גם את הפסיכיאטריה כמקצוע.
יתכן והקורונה תתפשט לבסוף בכל רחבי העולם ותגרום לנזק למרבית הקבוצות הדמוגרפיות. הנזק הגדול ביותר ייגרם במקומות בהם אנשים נאלצים לחיות ולעבוד בצפיפות ובקרב אלה הסובלים מחיסרון רפואי או כלכלי. מבין הקבוצות הקהילתיות, גברים ונשים עם הפרעות נפשיות חמורות הם כנראה הפגיעים ביותר, הן בשל סביבת מחייתם והן בגלל הרקע הבריאותי שלהם.
את האַל-מִיסּוּד רדף פרדוקס קשה:
הכוונה האידיאולוגית המקורית מאחורי התנועה החברתית, שהייתה לשחרר מטופלים מוזנחים ממחסנים אנושיים צפופים בהם הוחזקו ולספק להם דיור, שיקום וטיפול בקהילה, הפכה במהרה לאחריות ציבורית שהוזנחה.
הכסף שנחסך בעקבות סגירת בתי החולים הממשלתיים לא הופנה למטופלים ששוחררו ובשל מחסור בטיפול הולם ובדיור – הם נזרקו, בפועל, ממצב נוראי בבתי החולים לתנאי חיים שלעתים היו גרועים בהרבה בקהילה. ההזנחה החברתית נמשכה עשרות שנים, תהליך מתמשך שרק החמיר את המצב. כיום, בימי המגפה, מטופלים רבים מצויים בתוך מלכודות המוות הצפופות ביותר – בתי כלא, מוסדות סיעודיים, מקלטים לחסרי בית או פשוט ברחוב.
בנתונים כאלה ריחוק חברתי הוא בלתי אפשרי עבורם, תנאי ההיגיינה הם מתחת לכל ביקורת והחשיפה לווירוס בלתי נמנעת. בייחוד פגיעים המטופלים בשל תדירות וחומרת בעיותיהם הבריאותיות הקיימות.
אנשים עם הפרעות נפשיות חמורות מתו 20 שנה מוקדם יותר מתוחלת החיים הצפויה עוד לפני מגפת הקורונה, וזאת בשל שילוב של הזנחה רפואית, עישון כבד (המקל על הסימפטומים ועל תופעות הלוואי של התרופות) ושיעורים גבוהים של השמנת יתר וסוכרת (תופעות לוואי שכיחות של הטיפול התרופתי). בשל כל אלה ייתכן ובקרבם מצוי השיעור הגבוה ביותר של נדבקים ושל תמותה ביחס לכל קבוצה דמוגרפית אחרת. בארה״ב התגובה למגפה נוהלה באופן שגוי מן היסוד והתאפיינה, בין היתר, במיעוט בבדיקות ובמעקב אחר מגעים של חולים, כמו גם בהזנחה של קבוצות בסיכון גבוה.
מתוך טריליוני הדולרים שהממשל האמריקאי הקציב לתגובה למגפה, פחות מחצי מיליארד דולר נותב למענה עבור הצורך הנואש של מתמודדים עם הפרעות נפשיות חמורות, כאלה שההגנה עליהם מושתקת גם בימים כתיקונן, ועל אחת כמה וכמה בזמן מצב החירום שיצרה המגפה.
להבדיל מה״באז״ התקשורתי סביב הסיוע לאנשים בריאים נפשית החווים חרדות נורמליות ומובנות בזמן המגפה וההסגר, כמעט דבר אינו נאמר על האחריות לחייהם של אלה המצויים בסיכון נואש.
הבעיות הגדולות שעמן יש להתמודד אינן יכולות להוות תירוץ לכך. דרושים תמיכה מאסיבית ומיידית ודיור לחסרי הבית, בדיקות נרחבות לגילוי הנגיף, מעקב אחר מגעים ובידוד, בעיקר במקומות הצפופים בהם שוהים מטופלים, והסבה של בתי מלון למקומות דיור זמניים, מרווחים יותר.
דרוש מימון ממשלתי ליותר מיטות פסיכיאטריות, שגם לפני המגפה היה קטן להדהים ועכשיו יש בו צורך יותר מתמיד להקלה על הצפיפות. בעולם הגיוני וחומל, המגפה הייתה יכולה להיות קריאת השכמה שתזהיר אותנו מפני ההזנחה המבישה של מטופלים עם בעיות נפשיות חמורות וקבוצות פגיעות אחרות.
בעולם כזה הייתה הבנה שהשקעה בשירותים טובים יותר אינה רק נכונה אלא גם משתלמת יותר. כאשר אנו מאפשרים לנגיף להשתולל בקרב מטופלי נפש, הם הופכים לשמורות הדבקה פוטנציאליות.
המגפה הדגישה בצורה הברורה והטראגית ביותר את סבלם הנושן של בעלי הפרעות נפשיות חמורות וכעת השאלה היא אם טיפול ההלם החברתי הזה יביא לחרטה ולרפורמות חברתיות מאוחרות.
כרגע זה לא נראה ככה, מה גם שמאגרי המימון יישארו מדוללים אחרי המגפה. אך עדיין אין מקום לאבד תקווה. מקצוע הרפואה תמיד הושפע רבות מהתקדמות טכנולוגית.
עד לפני 150 שנה מרבית הטיפול הרפואי ניתן לחולים בבתיהם ורופאים היו מפוזרים בכל במקום.
הדבר השתנה במהרה עם עליית הדרכים הסלולות, הרכבות, הטלפונים, התחבורה הציבורית והמכוניות, טכנולוגיות שהפכו את ההגעה אל הרופא לדבר קל ומשתלם יותר, במקום שהרופא יגיע אל החולה.
נוחות הנסיעה והתקשורת אפשרו גם את גדילת הערים, שעד מהרה ספגו לתוכן יותר רופאים.
רפואה מקוונת היא הטכנולוגיה האחרונה שיצרה מהפכה בתחום הרפואה והיא פותחה לראשונה לפני עשורים כדרך לספק שירותים רפואיים לאזורים מבודדים גיאוגרפית שסבלו ממחסור ברופאים.
פסיכיאטריה מקוונת הייתה חלוצה בתחום הרפואה מרחוק, אלא שעד לפני חודשים ספורים רפואה ופסיכיאטריה מקוונות השתייכו לנישה. הקורונה שינתה הכל. הצורך הוא אם ההמצאה, ולפתע נעלמו העכבות שנקשרו לרפואה מרחוק. הסכנות שבמפגש פנים אל פנים הפכו את הרפואה מרחוק לאמצעי ההעברה העיקרי לכל השירותים הרפואיים הלא חיוניים. חברות ביטוח מפצות בגינה, רגולציות נינוחות מאפשרות אותה ואפליקציות קלות לשימוש נותנות לה תפוצה רחבה. טרם ברור אם השינויים הללו יהיו קבועים או זמניים, אך סביר להניח שהדברים לעולם לא ישובו לקדמותם.
המגפה הפכה אותנו תלויים (ונינוחים) הרבה יותר באינטראקציה דרך מסכים בעבודה ובחיים החברתיים, וסביר להניח שמטופלים רבים יעדיפו להמשיך ולדבוק בנוחיות של הרפואה המקוונת על פני לחזור ולנסוע אל משרדו של הרופא ולהמתין בחדר ההמתנה. בתחום הפסיכיאטריה השינוי היה מהיר וחלק במיוחד, שכן הפסיכיאטריה המקוונת חוסכת זמן, מגבירה את היעילות, מאפשרת יותר גמישות בלו״ז, נותנת למטופלים אפשרויות בחירה רבות יותר בין מטפלים ומעניקה לאנשי המקצוע גישה למאגר מטופלים גדול יותר.
מטפלים שפחדו לאבד את האינטימיות של מפגשים פנים אל פנים מצאו תמורה חליפית בהגברת האינטימיות של צפייה במטופל בקונטקסט הביתי שלו ובגישה קלה לבני משפחתו. ייתכן ולבסוף תתקבע הפסיכיאטריה מרחוק כאופן המועדף של טיפול עבור מרבית המטופלים עם בעיות פסיכיאטריות קלות עד בינונית, אך עבור מטופלים עם הפרעות קשות הסובלים מבעיות פסיכיאטריות, רפואיות, חברתיות וכלכליות מורכבות זהו אינו פתרון אופטימלי. סביר להניח שיהיה מיעוט משמעותי של מטופלים ומטפלים שאינם אוהבים מסכים או שאין להם גישה או יכולת להשתמש בהם, אך גם זה צפוי להעלם עם הזמן. פסיכיאטריה מקוונת כמעט אינה מבוססת על מחקר. אנו יודעים שמטופלים ומטפלים מבטאים שביעות רצון גבוהה ממנה, אך יש להקצות במהרה מימון למחקר שיאפשר לימוד סיסטמי של היעילות, האינדיקציות, תופעות הלוואי, שיעור הכישלון, הקבלה והנחישות של המחירים והתועלות הישירים והעקיפים של הפסיכיאטריה המקוונת. הטרגדיה של מוות בעקבות מגפת הקורונה בקרב אנשים עם הפרעות נפשיות חמורות מגמד אפילו את הטרגדיה של הזנחתם בעקבות האל-מיסוד לפני 50 שנה.
הקורונה יכולה לשמש קריאת השכמה למצפון הקולקטיבי הרדום שלנו ולהניע אותנו לשינוי. זאת ועוד, פסיכיאטריה מרחוק אינה רק תגובת חירום זמנית למגפה – היא גל של העתיד, ומומלץ שמטפלים ומערכות יארגנו מחדש את הרגלי עבודתם בהתאם לכך.
תרגום מאמרו של Allen Frances, MD,
מתוך אתר psychiatric times ,
6 באוקטובר 2020
